הנוסחה השוויצרית מאתגרת את דירקטריוני הפועלים ומזרחי

שני הבנקים – שרשויות ארה”ב סיווגו בקטגוריה החמורה בסיוע להעלים הכנסות בשווייץ – לא ביצעו הפרשה ברבעון השלישי לאור חוסר יכולת לאמוד את ההשלכות ■ ואולם, מההסדר של לאומי עולה כי בפשרה ישלמו לפחות לפי הנוסחה של קטגוריה פחות חמורה, שניתנת לחישוב פשוט

להסדר של לאומי עם הרשויות האמריקאיות, שהוביל לרישום הפרשה כוללת של כ-1.5 מיליארד שקל, לפני עלויות משפטיות ונלוות, יכולות להיות השלכות לגבי הטיפול החשבונאי בחשיפה בבנק הפועלים ובבנק מזרחי טפחות בדו”חות 2014. מהדו”חות של שני הבנקים לרבעון השלישי של 2014 עולה כי הם לא יצרו הפרשה ספציפית בגין פרשת שווייץ.

הרקע לכך הוא החקירות שמנהלות הרשויות האמריקאיות נגד 14 בנקים זרים הפועלים בשווייץ (הנכללים ב”קטגוריה 1″), בחשד כי סייעו ללקוחות נישומי מס בארה”ב להפר את הדין האמריקאי, לרבות בנושאי מיסוי וניירות ערך. ברשימה נמצאות גם הנציגויות השווייצריות של לאומי, הפועלים ומזרחי טפחות.

באוגוסט 2013 נחתם בין הרשויות השווייציות לאמריקאיות הסכם המעודד בנקים שווייציים לשתף פעולה עם הרשויות האמריקאיות עבור פטור מהליך פלילי. בהתאם להסכם, בנקים שווייציים שיצטרפו להסדר ויעמדו בתנאיו (בהם תשלום קנס, מסירת מידע נרחב על לקוחותיהם האמריקאים ועל כספים שהתקבלו מבנקים אחרים), לא יועמדו לדין בארה”ב.

לצורך קביעת הקנס נקבעה נוסחה פשוטה יחסית, הנגזרת מהיקף הנכסים של הלקוחות האמריקאים של כל בנק, בהתאם למועד קבלת הכספים, על בסיס מועדים הקשורים לחקירה נגד בנק UBS, שהחלה את הפרשה. במקביל הודיע משרד המשפטים האמריקאי כי ההסדר המוצע לא יחול על 14 הבנקים שלגביהם מתנהלת חקירה.

עם זאת, עיון בהסדר של בנק לאומי, שהתפרסם ב-22 בדצמבר, מלמד על קיומו של “תג מחיר” מינימלי לבנק בקטגוריה 1 המעוניין להגיע להסדר. בהודעה הרשמית של משרד המשפטים האמריקאי לגבי ההסדר עם לאומי נאמר במפורש כי מתוך 270 מיליון הדולר שישלם הבנק, 157 מיליון דולר שולמו בגין חשבונות של לקוחות אמריקאים שהוחזקו בבנקאות הפרטית בשווייץ. בהודעה נאמר במפורש כי חלק זה חושב בהתאם להסדר עם הרשויות בשווייץ לגבי קטגוריה 2. משתמע מכך כי במקרה של פשרה בנקים בקטגוריה 1 ישלמו לפחות את הנוסחה שנקבעה עבור בנקים בקטגוריה 2.

המפתח: שיעור הלקוחות האמריקאים

ניתן לאמוד את ההשלכות על הפועלים ומזרחי טפחות על בסיס הפשרה של לאומי עם משרד המשפטים האמריקאי בגין שווייץ, לפני תשלום הוצאות יועצים. נוסחת הקנס מענישה את הבנק בהתאם למועד קבלת הכספים – לפני הפרסום של החקירה ב-UBS (אוגוסט 2008), לאחר פרסום ההאשמה (פברואר 2009) ובתקופת הביניים. הנוסחה קובעת כי היתרה המקסימלית של הלקוחות האמריקאים בכל חלון זמן תוכפל במקדם אחר: 20% עד אוגוסט 2008, 50% אחרי פברואר 2009 ו-30% ביניהם.

נקודת המפתח של החישוב היא שיעור הלקוחות האמריקאים מסך נכסי הלקוחות. לפי הערכות, רובם ככולם (90%-100%) לא שילמו מס בארה”ב. מפרסומים שונים עולה כי שיעור הלקוחות האמריקאים מסך הלקוחות הוא 15%.

אם נניח כי שיעור הלקוחות האמריקאים בהפועלים ובמזרחי טפחות הוא 5%-10%, ונשתמש בהנחה מקלה כי שני הבנקים לא גייסו לקוחות אמריקאים לאחר אוגוסט 2008, ההפרשה הנדרשת בשני הבנקים בגין נכסיהם ב-2010-2007 היא 226-113 מיליון דולר להפועלים ו-16-8 מיליון דולר למזרחי טפחות. לפי הנחות חישוב גסות אלה, הפועלים חשוף בסדר גודל דומה לזה של לאומי ואף יותר מכך, ואילו בנק מזרחי טפחות חשוף ב-15% בלבד מזה של לאומי.

חשיפה זו אמנם היתה רק כ-40% (157 מ-400) מהקנס הסופי ששולם, אבל את המרכיב הנוסף של החשיפה לא ניתן להעריך באופן פשוט. הסיבה לכך היא שבעוד נוסחת הקנס השווייצי־אמריקאי מבוססת על היתרות של נכסי הלקוחות האמריקאים, החשיפה הנוספת, לאור כללי המס האמריקאיים, מבוססת על תוצאות הפעילות (הכנסות ורווחיות הלקוחות האמריקאים). לצורך כך, נדרשת חקירה מקיפה וארוכה יחסית של סכומי הקנס והשבת המס, שנהוג לבצע באמצעות פירמת עורכי דין או רואי חשבון אמריקאית.

אם נחזור לדו”חות הפועלים ומזרחי טפחות, המצב שבו נמצאים הבנקים לאחר ההסדר של לאומי מיוחד לאור “תג המחיר” שקבעו האמריקאים בהסדר וכן לאור העובדה שהם נמצאים בקטגוריה חמורה יותר. חשוב לראות בהקשר זה את הנימוקים לאי־יצירת ההפרשה הספציפית בשני הבנקים.

הפועלים מציין בדו”חות כי אין לו יכולת לאמוד עד כמה החקירה של הרשויות האמריקאיות תשפיע עליו. מזרחי טפחות מנמק זאת בכך שבשלב זה אינו יכול להעריך את הסיכוי להתממשות הפסד או את היקף החשיפה. מנימוקים אלה קשה להבין אם הם חולקים על עצם קיום המחויבות כלפי השלטונות האמריקאיים או שמא אי־ההכרה בהפרשה נובעת רק מחוסר יכולת לאמוד את תוצאות המחויבות.

כדי להכיר בהפרשה בגין התחייבות תלויה נדרש כי צפוי תשלום בגינה וכי ניתן יהיה לאמוד את תוצאותיה. לצורך פירוש המונח “צפוי” הבנקים בישראל מיישמים רף הסתברותי גבוה ברוח התקינה האמריקאית – יותר מ-70% לתשלום – בהשוואה לרף הנדרש 
ב-IFRS – יותר מ-50%.

הנושא של הכרה בהפרשות הוא רגיש מאוד בחשבונאות לאור העובדה שהוא מבוסס על אומדני הנהלה, מאחר שהנהלות מעדיפות במקרים רבים לא להכיר בהפרשה עד להתבררות ההתחייבות, הן לאור האינטרס הדיווחי והן לאור החשש כי הכרה בהפרשה תיתפס כהודאה באשמה ותייצר סוג של נבואה המגשימה את עצמה.

כפועל יוצא מכך, התקינה החשבונאית ורשויות ניירות הערך מנסות להילחם בתופעה, ולדרוש כי אי־רישום הפרשה יהיה רק על בסיס הצהרת הנהלה כי התשלום אינו צפוי, תוך הגבלת השימוש בנימוק של חוסר יכולת הערכה לצורך אי־הכרה בהפרשה למקרים נדירים בלבד – בעיקר תביעות ייצוגיות בנושאים צרכניים. כך, רק במקרים נדירים הוראות המפקח על הבנקים מאפשרות לא לבצע הפרשה בנימוק של חוסר יכולת להעריך את סיכויי ההתממשות של החשיפה בגין תביעה רגילה ובגין תביעה שאושרה כתביעה ייצוגית.

הצהרה או הפרשה

השימוש בטיעון של חוסר יכולת הערכה במקרה של ההסתבכות בשווייץ הופך פחות ופחות טריוויאלי, עד כדי בלתי אפשרי, ככל שמתקדמות החקירות ומסירת הנתונים, וככל שמתגבשים הסדרים, לרבות המקרה של לאומי. הפועלים ומזרחי טפחות מדווחים כי מסרו בשנים האחרונות מידע סטטיסטי על עסקיהם עם לקוחות אמריקאים לצורך העברתו לרשויות ארה”ב, כך שלכאורה הנתונים לחישוב הנוסחה זמינים. כמו כן, לפי הערכות, הבנקים השווייציים בקטגוריה 1 נדרשו לדווח לרגולטור המקומי על תוצאות הנוסחה כבר בסוף 2013.

החשבונאות של תביעות שעדיין לא התבררו מיושנת ומבוססת על מודל דיכוטומי, שלפיו ההפרשה נרשמת רק אם צפוי תשלום. ניתן להשתמש בדוגמה הבאה: אם בהסתברות של 40% ישולם 100 ובהסתברות של 60% לא יהיה תשלום, במודל החשבונאי הנוכחי לא נרשמת הפרשה, מאחר שהסבירות נמוכה מ-50%, אף שמבחינה כלכלית החברה מוכנה לשלם 40 כדי לסלק את התביעה (100 * 40%). עם זאת, כשהתביעה קרובה להיסגר בפשרה, או שהפשרה צפויה, קיימת התקרבות בין הגישה הדיכוטומית לגישה התוחלתית, כי התזרים שינבע מהפשרה הופך להיות צפוי. כלומר, אם קיים משא ומתן בין הצדדים וקיימת ציפייה להגיע לפשרה בגובה תוחלת התשלומים, הרי שיידרש רישום הפרשה של 40.

כפועל יוצא מכך, ובלי להיכנס לנאותות הדו”חות הכספיים של הבנקים בשנה האחרונה בהקשר זה, מצופה מהנהלות הבנקים כי אם לא יכירו בהפרשה בדו”חות הקרובים, יצהירו מפורשות כי הן חולקות על טענות הרשויות בארה”ב ואף צופות כי עמדתן תתקבל – כלומר שהחקירות לא יסתיימו בפשרה. זו הצהרה לא פשוטה כלל ועיקר, ומשמעותה חוסר נכונות של ההנהלות להגיע לפשרה עם השלטונות האמריקאיים. כך, אם בסופו של דבר תושג פשרה היא תציב את ההצהרה באור בעייתי מאוד.

בהקשר זה, רשות ני”ע האמריקאית (SEC) הביעה בעבר את דאגתה מדחייה בהכרה בהפרשות בהתבסס על טיעון כי לא ניתן למצוא את האומדן הטוב ביותר וכי מינימום טווח החשיפה הוא אפס. כפועל יוצא מכך, SEC רואה במצב שבו נחתם הסדר פשרה גדול, אך הוא מדווח לראשונה בשלב מאוחר יחסית, כפגיעה באמינות הדו”חות.

בכל מקרה קשה להתעלם מהנטל הכבד הגלום בהצהרה כזו, במיוחד לאור עמדת הנחיתות שבה נמצאים הבנקים הישראליים ביחס להסדר המוצע לקטגוריה הפחות חמורה, ועל רקע הפטור מההליך הפלילי הגלום בהסדר פוטנציאלי.

בלי להיכנס לאינטרסים של הנהלות הבנקים הישראליים בחתירה להסדר, לרבות של לאומי עצמו, ניתן להבין לכאורה מהגילוי בדו”חות כי מזרחי טפחות נמצא במגעים מתקדמים יותר עם הרשויות בארה”ב מאשר הפועלים.

שקיפות מיידית

החשיפה של הפועלים ומזרחי טפחות להסתבכות עם שלטונות ארה”ב עשויה להגיע, בתוספת העלויות הנלוות הכבדות, למיליארדי שקלים. כך, העלויות המשפטיות ועלויות נוספות נלוות היו כ-15% מהעלות של הסתבכות לאומי בשווייץ. מבחינה אפקטיבית ההשלכות של ההפרשה גדולות מעבר להוצאה עסקית רגילה מאחר שעיקר הסכום לא יוכר כנראה לצורכי מס. בהינתן שיעור המס הנוכחי על בנקים (כ-38%), שכולל גם מס רווח, העלות האפקטיבית לבעלי המניות בלאומי של ההסתבכות, לרבות העלויות המשפטיות והנלוות, היא יותר מ-2 מיליארד שקל.

ראוי שכנקודת פתיחה, מעבר לשאלת רישום ההפרשה כבר בדו”חות הקרובים, יחשפו הנהלות שני הבנקים מיד את מידת החשיפה שלהן לנוסחה השווייצית, ככל שאכן הנתונים בידיהם או ניתנים להשגה בנקל. לשקיפות של גופים פיננסיים מרכזיים בנושא אתי כה משמעותי, שיש לו רגישות ציבורית מיוחדת, לרבות בהתייחס לאחריות מנהלים, קיימת חשיבות מיוחדת.