מי מרוויח מהנחת מזומן על הסמארטפון?

המדד המרכזי להערכת הביצועים של חברות תקשורת, ובכלל זה של חברות הסלולר, הוא ה–EBITDA – רווח תפעולי בנטרול פחת והפחתות. ליחס זה השפעה, הן באופן אבסולוטי והן בראייה השוואתית, על תמחור מניותיהן של חברות הסלולר.

מכיוון שחישוב ה-EBITDA מתבסס על שורת הרווח התפעולי, נוצרת משמעות רבה להבחנה החשבונאית בין הכנסות הנכללות ברווח התפעולי להכנסות הנכללות בסעיף המימון שמוצג מתחתיו. לתוך הבחנה רגישה זו נכנסות עסקות מכירה בתשלומים של המכשירים הניידים ללקוחות, בדרך כלל עד לתקופה של 36 חודשים, שהן עדיין נפוצות מאוד בחברות הסלולר, גם לאחר רפורמת ניתוק הזיקה בין המכשיר לשירות ולמרות התחזיות המוקדמות בנושא.

ה–IFRS דורש במקרים אלה למדוד את התמורה בגין המכשיר על פי השווי ההוגן שלה במועד מסירתו, באמצעות היוון של התשלומים העתידיים. הרציונל הוא שמדובר בשתי עסקות כלכליות נפרדות: האחת היא מכירת המכשיר במזומן, והשנייה היא העמדת אשראי נושא ריבית ללקוח.

ההשלכה המשמעותית ביותר של הפרדה זו, מעבר לכך שהיא מובילה לדחייה של מרכיב ההכנסות מריבית ורישומו על פני תקופת האשראי, נוגעת לאי הכללת מרכיב זה ב–EBITDA. הסיבה לכך היא שהכנסות הריבית אמורות להיות מוצגות מתחת לרווח התפעולי, ולכן אינן מובאות בחשבון בחישוב ה–EBITDA. כך, לחברות הסלולר נוצר אינטרס ברור להשתמש בשיעור היוון נמוך יחסית, שהרי ככל ששיעור ההיוון גבוה יותר, כך גם לא רק שהן דוחות רישום של הכנסה, אלא הן גם “מאבדות אותה” לגמרי במדידת והערכת הביצועים.

בהתאם ל–IFRS, כיום שיעור ההיוון צריך להיקבע על פי שיעור הריבית שניתן לקביעה באופן ברור יותר מבין זה השורר לגבי מנפיק באותו דירוג אשראי לבין זה הנגזר מהמחיר לעסקת מזומן המוצעת ללקוח. אף שכאשר מדובר בצרכנים פרטיים, ללא ניטור של יכולת ההחזר שלהם, נראה כי צריך להתבסס על הנחת המזומן – שהיא גם פשוטה ואובייקטיביות יותר – ניתן להסיק מהמדיניות החשבונאית של חברות הסלולר בישראל כי הן משתמשות דווקא באומדן של שיעור ריבית שמתאים לסיכון הלקוחות.

השוואה פשוטה בין הדו”חות הכספיים של חברות הסלולר מלמדת על כך כי שיעורי ההיוון שבהם נעשה שימוש שונים מהותית מחברה אחת לשנייה. בזק מדווחת, למשל, כי שיעור ההיוון בתום 2013 היה 4.14%–5.27% לעומת 5.41%–6.15% בתום 2012.לעומתה, פרטנר מדווחת כי שיעור ההיוון בתום 2013 הוא 6.24%–6.95% לעומת 6.77%–7.25% בתום 2012.

יש לציין כי להבדיל מבזק ופרטנר, סלקום אינה נותנת משום מה גילוי לשיעור ההיוון שבו היא משתמשת, אף שמדובר לכאורה באומדן קריטי להבנת התוצאות בדו”חות הכספיים. רק לשם המחשת סדרי גודל של ריבית על אשראי צרכני, די לציין כי בהתאם למחקר של הכנסת מתחילת 2014, שמבוסס על ניתוח חברות כרטיסי האשראי, הרי שביוני 2013 עמד שיעור הריבית השנתי הממוצע למחזיק כרטיס אשראי על 9.9%.

לאור הירידה החדה בהכנסות משירותים בשנים האחרונות, ההכנסות ממכירות המכשירים הן מרכיב משמעותי בפעילות של חברות הסלולר. בסלקום, למשל, מדובר בכ–20% מההכנסות ב–2013. לצורך המחשה גסה של ממדי ההשפעה, אם בזק היתה מהוונת את יתרת הלקוחות לזמן ארוך שלה, שהסתכמה בתום 2013 בכ–1.6 מיליארד שקל, בשיעור ההיוון שבו משתמשת פרטנר, היתה בממוצע ב–2012–2013 תוספת להכנסות המימון של כ–30 מיליון שקל לשנה על חשבון הרווח התפעולי וה–EBITDA.

תרגיל מעניין שניתן לעשות בהקשר זה נוגע להנחות המזומן שחברות הסלולר מציעות ללקוחות שמעוניינים לרכוש את המכשיר במזומן. מהנחות אלה ניתן לגזור שיעורי היוון גבוהים בהרבה מאלה שבהן הן משתמשות. כך לדוגמה, ההנחה הגלומה בהצעות המזומן הנוכחיות של חברות הסלולר לרכישת אייפון 5S מגלמות שיעורי היוון של 13%–23%. רק לצורך המחשה, אילו פלאפון היתה משתמשת בשיעור היוון של 13% בלבד, הרי שה-EBITDA שלה היה מצטמצם בלפחות 150 מיליון שקל בשנה, ומשקף ירידה של כ–12% לשנה בממוצע ב–2012–2013.

פרטנר יכולה לכאורה להרשות לעצמה להשתמש בשיעור היוון גבוה יותר לנוכח המדיניות החשבונאית האגרסיבית שלה, שעליה הצביע הטור הזה בעבר, של הצגת הכנסות הריבית כחלק מהרווח התפעולי. מדיניות זו היא בעייתית, גם אם מקבלים את הטענה שמדובר בחלק ממהלך העסקים השוטף, שהרי עלות המימון של המכשירים נרשמת מתחת לרווח התפעולי. מדיניות זו מובילה לכך שלהוציא את אלמנט הדחייה, במקרה של פרטנר הכנסות הריבית, הנגזרות משיעור ההיוון, אינן נעלמות 
מה-EBITDA.

עמלות טובות

מבלי להיכנס לשאלה מדוע הנהלות חברות הסלולר אינן סבורות כי הנחות המזומן שהן מעניקות מאפשרות לקבוע באופן ברור יותר את השווי ההוגן של התמורה, הקביעה שיש לעשות שימוש במחיר שנגזר מהנחת המזומן רק מתחזקת בעקבות תקן בינלאומי חדש בנושא הכנסות (15 IFRS). התקן החדש מתייחס לעסקות בפועל כאומדן הטוב ביותר לשווי ההוגן של התמורה לאור האובייקטיביות שלה, בדומה לעדיפות שניתנת למחירי שוק בהיררכיית השווי ההוגן.

אף שהתקן החדש יכול ללמד על בעייתיות שיכולה להיות קיימת כבר כיום בדו”חות של חברות הסלולר, הוא נושא גם בשורות טובות עבורן. השינוי הדרמטי ביותר בעקבות התקן החדש נוגע לעמלות הרכישה: בהתאם לתקן עלויות ישירות ותוספתיות להשגת חוזה יהוונו כנכס אם הן צפויות להיות מושבות, להבדיל מהמצב הנוכחי ב-IFRS שלפיו נדרשת מחויבות של הלקוח לקבלת שירותים בעתיד לצורך ההיוון.

כפועל יוצא, מאז רפורמת כחלון שלא מאפשרת לחברות הסלולר לגבות קנסות ביטול ומקלות על סיום חוזה על ידי הלקוח ומעבר בין החברות, חברות הסלולר רושמות את עמלות הרכישה ועלויות קשורות נוספות כהוצאה שוטפת. ניתן להניח כי לאור רמת התחלופה הגבוהה של הלקוחות שהיא כיום כבר 35% בממוצע בענף, היוון העלויות ישפיע על הרווח התפעולי פחות מכפי שניתן לצפות במבט ראשון, הן לאור תקופת ההפחתה הקצרה יחסית של הנכס החדש והן לאור אפקט הקיזוז בין התקופות.

עם זאת, היוון העלויות הולך להשפיע באופן דרמטי על 
ה–EBITDA, שהרי ההפחתה של עלויות השגת החוזה שיהוונו תנוטרל מהיחס, כך שלמעשה עלויות אלה לא יכללו בו כלל. ניתן אף לאמוד בקלות יחסית את הגידול ב–EBITDA של חברות הסלולר כתוצאה מהיוון העמלות, על ידי הוספת עמלות הרכישה שנרשמו בהוצאות המכירה והשיווק ל– EBITDA. כך לדוגמה, אילו סלקום היתה מהוונת את עמלות הרכישה כבר ב–2013 הרי שה–EBITDA שלה היתה גדלה בכ–12%.

חשוב לציין שבהיבט זה צפויות לתקן החדש השפעות נוספות על חברות התקשורת – בכבלים (HOT), בלוויין (yes) ובאינטרנט (בזק) וכן גם על חברות בתחומים אחרים – כמו במקרה של עמלות הפצה שמשלמים בתי השקעות לצורך השגת לקוחות.

התקן החדש מאמץ את שיטת השווי ההוגן היחסי להפרדת חבילה של רכיבים, כלומר מוצר ושירות. עם זאת, חברות הסלולר לא צפויות להיות מושפעות מהותית, שהרי בעקבות ניתוק הזיקה לגבי צרכנים פרטיים, כיום ההכנסה ממכירת המכשירים היא בהתאם למחיר המכירה שלהם בנפרד. כמו כן, בעסקות שבהן נמכר ציוד הקצה עם התחייבות הלקוח לקבלת שירותים, כמו אולי בעסקות עם לקוחות עסקיים, מיושמת כבר בפרקטיקה שיטת הקצאת ההכנסה לפי השווי ההוגן היחסי. עם זאת, תתבטל המגבלה שלפיה ההכנסה בגין הרכיב שסופק מוגבלת לגובה התמורה שאינה מותנת באספקת רכיבים נוספים, מה שיכול להוביל להקדמה מסוימת של ההכרה ברווח.

בתקן נכללת “עז” , בדמות רישום הוצאות ריבית בגין הכנסות שהתקבלו מראש. זוהי סגירת לקונה היסטורית, שפוגמת בעיתוי המדידה של הרווח, שלפיה על מקדמות שהתקבלו מלקוחות לא נרשמות הוצאות ריבית. עם זאת, נראה שלא צפויה להיות לכך השפעה מהותית. לבזק למשל, היתה בסוף 2013 יתרת הכנסה נדחית של 50 מיליון שקל בלבד, וב–yes, שמטופלת בספרי בזק בשיטת השווי המאזני היו ההכנסות מראש כ–26 מיליון שקל. בכל מקרה, גם אם השינוי יביא לדחייה בעיתוי ההכרה בהכנסות בדו”ח הרווח וההפסד הוא יטיב עם ה–EBITDA, מכיוון שהוא יוביל לרישום הכנסות גבוהות יותר בעתיד מעל הרווח התפעולי, שהכי יתרת ההכנסות מראש שתופשר לדו”ח הרווח וההפסד תצבור את אותן הוצאות ריבית.

פסיכולוגיית אייפון 6

התקן ייכנס אמנם לתוקף מחייב רק ב–2017, אך הוא ניתן ליישום מוקדם בכל עת. התמריץ לאימוץ מוקדם מצד חברות הסלולר נובע בעיקר מעמלות הרכישה, אך הוא יכול להתחזק, לנוכח החשיפה שקיימת להן כבר כיום לטעות בשיעור ההיוון.

מעניין יהיה לראות עד כמה להיבט החשבונאי הרגיש הזה תהיה השפעה ריאלית בצמצום עומק הנחות המזומן המוצעות. שלא נתבלבל, הרציונל העסקי של הנחות מזומן אלה מבחינת החברות, לא נובע רק מההיבט התזרימי ומהגדלת סיכויי הגבייה, אלא גם מהאפקט הפסיכולוגי על הצרכן. יותר קשה לצרכנים לקבל החלטה לשדרג את המכשיר שברשותם, למשל לאייפון 6 החדש, כשהם ממשיכים עוד לשלם על האייפון 5 שברשותם.