שתי שיטות חשבונאיות מתירניות לטיפול בעלויות חיפוש וקידוח נפט נולדו בארה”ב וחילחלו גם לאירופה: שיטת המאמצים המוצלחים ושיטת העלות הכוללת.
בהתאם לשיטת המאמצים המוצלחים, המקובלת גם בישראל, עלויות החיפוש וההערכה מהוונות כנכס, כל עוד הקידוח לא נמצא יבש, ומוכרות כהוצאה רק בעת נטישתו.שיטת העלות הכוללת, המתירנית אף יותר, מתייחסת לקידוחים שנמצאים באזור גיאוגרפי כמרכז עלות אחד, ולכן העלויות שמתהוות ברמת כל אזור מהוונות כל עוד ההנהלה לא נוטשת אותו.
הבעיה היא ששתי השיטות, שמקורן בכוחה של תעשיית הנפט האמריקאית, סותרות את המסגרת המושגית של החשבונאות, לאור היעדר הקשר להטבות הכלכליות. עם זאת, בצעד מוזר ביותר וחסר תקדים, נקבע בתקן הבינלאומי הרלוונטי (6 IFRS) שנגוע בפוליטיקה, כי חברה שיישמה שיטה מתירנית לפני המעבר ל-IFRS, יכולה להמשיך וליישמה לעת עתה.
סיפורה של קבוצת אורמת, שעוסקת בייזום, הקמה והפעלה של תחנות כוח המייצרות חשמל מאנרגיה גיאותרמית, מתחיל בחברה-הבת אורמת טכנולוגיות, שנסחרת בניו יורק כמנפיקה מקומית, ולכן מיישמת US GAAP. בהיעדר כללים ספציפיים, בחרה אורמת טכנולוגיות להוון עלויות חיפוש והערכה של מאגרים גיאותרמיים באנלוגיה לשיטת העלות הכוללת, אך בעקבות בדיקתה של רשות ני”ע האמריקאית (SEC) נדרשה לתקן את דו”חותיה הכספיים לשיטת המאמצים המוצלחים.
הסיבה לכך נעוצה בהנחיה של ה-SEC בעניין שיטת העלות הכוללת, המחריגה את התחום הגיאותרמי. בעקבות התיקון, לדוגמה, הוכרו רטרואקטיבית ב-2008 עלויות חיפוש והערכה בגין מאגרים גיאותרמיים שהוחלט על נטישתם, בסך של כ-10 מיליון דולר. די לציין כי בשונה מישראל, שוק ההון האמריקאי אינו מקבל טעויות חשבונאיות בשלוות נפש, וכבר הוגשה תובענה ייצוגית בעניין.
להבדיל מהאמריקאים, 6 IFRS אינו מוציא מתחולתו את התחום הגיאותרמי, ולכן כל עוד מדובר בשיטה שיושמה טרם המעבר – ניתן, כאמור, להמשיך ביישומה. לפיכך, מבחינת החברה האם אורמת תעשיות, שמיישמת את ה-IFRS, לא מדובר לכאורה בטעות.
אך הנקודה המעניינת היא שאורמת תעשיות החליטה לשנות במקביל את מדיניותה החשבונאית, על אף שלא היתה חייבת בכך. כידוע, החברה האם היא גוף מדווח עצמאי שאינו מחויב לאמץ מדיניות חשבונאית זהה לחברות הבנות. במקום זאת, נתוני החברות הבנות מותאמים במידת הצורך למדיניות החברה האם בדו”חותיה.
חשוב להדגיש כי שינוי מדיניות וולונטרי, שמטופל כיישום למפרע, ניתן לביצוע בכל רגע נתון, כל עוד מדובר במעבר משיטה אפשרית אחת לשיטה אפשרית אחרת, שהיא מהימנה מספיק ורלוונטית יותר. דוגמה קלאסית לכך היא המעבר הצפוי של אלרוב ממודל העלות למדידת נדל”ן להשקעה למודל השווי ההוגן, שנתפס כרלוונטי יותר ומהימן מספיק.
בשונה מכך, התפישה במקרה של אורמת קצת מוזרה: על אף ששתי השיטות אינן נאותות בהתאם למסגרת המושגית, שיטת המאמצים המוצלחים נחשבת “גרועה פחות” משיטת העלות הכוללת, מאחר שהיא משקפת מוקדם יותר חוסר כלכליות של מאגרים. לא פחות מרתק הוא הנימוק העיקרי של אורמת תעשיות לשינוי המדיניות: הרצון שלא ליצור אפליה בין המשקיעים בישראל ובארה”ב.