בחינת רווחיות החברה – יחסי רווחיות ותשואות

בחינת רווחיות החברה, נעשית, בדרך כלל, בשלושה מישורים שונים המשלימים זה את זה:

א. המישור הראשון כולל את תרגום דוח רווח או הפסד של החברה לאחוזים, וניתוח השוואתי (אופקי ואנכי) של אחוזי הרווח הגולמי, התפעולי והנקי מתוך מחזור המכירות.

ב. המישור השני כולל ניתוח “איכותני” של דוח רווח או הפסד כדי לזהות סעיפי הכנסות והוצאות בעלות אופי חד פעמי, ועל ידי הפחתתם מהרווח השנתי – למצוא את סכום הרווח המייצג (פרמננטי)

ג.  המישור השלישי כולל את בחינת התשואות (בעיקר תשואה לנכסים ROA ותשואה להון ROE). בחינת התשואות (שהן למעשה יחסים פיננסיים) מאפשרת לנו ללמוד על יעילות השימוש במשאבי החברה ועל כדאיות ההשקעה בחברה, כל זאת תוך השוואה אופקית לחברות אחרות, והשוואה אנכית לאורך זמן.
תשואה לנכסים ROA)  Return on Assets) – ההגדרה המקובלת של תשואה לנכסים היא יחס הרווח התפעולי לסכום הנכסים. מדד זה משקף למעשה את יעילות השימוש שעושים המנהלים בנכסים שהעמידו בעלי המניות לרשותם.
תשואה להון ROE)  Return on Equity) ההגדרה המקובלת של תשואה להון היא יחס הרווח הנקי לסכום ההון העצמי (ובמאזן מאוחד, לחלק בעלי המניות בהון). מדד זה הוא מדד של “שורה תחתונה” שכן במונה של היחס אנו מציבים את הרווח הנקי לשנה לאחר מימון ומיסים. המדד בוחן, בדיעבד, ומנקודת ראות בעלי המניות, את כדאיות ההשקעה במניות החברה יחסית לחלופות אחרות שעמדו בפניהם.
תשואת הדיבידנד – תשואת הדיווידנד היא שיעור תקבולי הדיווידנד במזומן שמקבל המשקיע במניה, יחסית למחיר המניה. הרציונל שמאחורי חישוב תשואת הדיווידנד, הוא שמנקודת ראות בעל מניות מן השורה בחברה, כאשר כל התנאים האחרים שווים, עדיף לכאורה, להשקיע במניה שתשואת הדיווידנד שלה גבוהה יותר, שכן היא מספקת למחזיקים “שירותי נזילות” בדמות תקבולי דיווידנד במזומן.