האם חברת החשמל צריכה לרשום הפסד בגין חוזה הגז – והאם הוא יגולגל עלינו?

חברת החשמל צריכה לתת ביטוי בדו”חותיה הכספיים לתחזית שלפיה היא לא תצרוך חלק ניכר מהגז שהיא מחויבת לרכוש ממאגר תמר

הוויכוח הציבורי הער בעניין הסכמי הגז הטבעי נותר עד כה מחוץ לדו”חות הכספיים של החברות המעורבות. הסיבה העיקרית לכך היא שבחברות הגז עצמן החשבונאות מבוססת על העלות ההיסטורית – ולא על השווי הוגן, ולכן חוזי הגז לא מקבלים ביטוי במאזנים עד למועד המכירות בפועל.

כפועל יוצא, מצד אחד השווי הכלכלי העצום של השותפויות רחוק מהונן העצמי המזערי – ומהצד השני שיעורי הרווחיות שלהן הם אסטרונומיים. כך לדוגמה, ב–2014 הרווחיות הגולמית בגין מאגר תמר היתה 90% לפני תשלום תמלוגים, ושיעור התשואה על ההון (רווח נקי חלקי הון עצמי) בישראמקו, למשל, הסתכם בלא פחות מ–43%.

ברגע שהחשבונאות נמצאת מחוץ למשחק, הוויכוח הציבורי נשען במקרים רבים על מידע לא מבוסס ולא קוהרנטי בהכרח. כך למשל, במדידת הרווחיות הגולמית של הגז צריך מצד אחד להביא בחשבון את רמת הסיכון הגבוהה יחסית שהיתה קיימת בשלב החיפושים, מה שמוביל לקיטון בשיעור הרווח הגולמי.

מצד שני, כדאי להיות גם זהירים לגבי הפרסומים של חברות הגז שלפיהם שיעור המס שהן משלמות בעקבות ועדת ששינסקי הוא 60%. מבחינה כלכלית, שיעור המס האפקטיבי נמוך ככל הנראה בהרבה, לאור המבנה הייחודי של המס, מבנה ההחזקה בשותפויות, ועיתוי התשלום שלו.

ברמה העקרונית, גם מנקודת של הרוכשת בחוזה – חברת החשמל – חוזה הגז אמור להיות חוץ־מאזני, כל עוד מדובר ברכישות עתידיות לצורך שימוש שוטף, שכן מדובר כאן בהתקשרות ריאלית — ולא בחוזה פיננסי. מה גם שמכיוון שתעריף החשמל נקבע על בסיס מחיר הגז בחוזה, שאלת “יוקר” התעריף לא אמורה לקבל ביטוי בתוצאות של חברת החשמל.

עם זאת, הירידה בתחזיות הצריכה, שלפיה צריכת החשמל שמספקת חברת החשמל לא תדביק את המחויבויות שלה לרכישת גז על פי החוזה, מעלה מחדש את שאלת ההסתכלות על חוזה הגז שנחתם במארס 2012 לתקופה של 15 שנה.

כרקע, יש לציין כי הסכם הגז נערך במתכונת של Take or Pay, שלפיה חברת החשמל מחויבת לשלם עבור כמות מינימלית של גז טבעי, גם אם לא עשתה בו שימוש, בכמות של 3.5 BCM בשנה בחמש השנים הראשונות ולאחר מכן בכמות של 2.5 BCM בשנה.

המחיר בחוזה הגז נקבע לכ–5 דולרים, והוא צמוד למדד המחירים לצרכן בארה”ב ועולה ב–1% בכל שנה בין 2012 ל–2019 ויורד ב–1% בכל שנה החל ב–2020 ועד תום תקופת ההסכם. מבלי להיכנס לצורך במיצוע מחיר הגז בדו”חות הכספיים, נכון להיום המחיר עלה כבר כתוצאה מההצמדה וממנגנון העלייה המובנה לכ–5.5 דולר.

באפריל 2013 מימשה חברת החשמל את האופציה להגדלת הכמות הנרכשת עד 2019 ולכן היא מחויבת לשלם על 5 BCM לפחות בשנה עד 2019 גם אם תצרוך פחות. הבעיה היא שלאחר מימוש האופציה התברר כי צריכת החשמל החלה לרדת במידה משמעותית ביחס לתחזיות המקוריות — כפי שהתרחש ב–2013 ו–2014. הירידה מיוחסת לכניסת ספקי חשמל פרטיים וירידה מתמשכת בצריכת החשמל על ידי התעשייה.

השורה התחתונה היא שלנוכח היעדר הביקוש לחשמל בין 2015 ל–2019 בהיקף התואם את כמות הגז שעליה התחייבה חברת החשמל בהסכם, לא צפויה להיצרך הכמות המינימלית שהתחייבה חברת חשמל לרכוש. יש לציין כי באפריל דיווחה חברת החשמל כי מימשה את האופציה השנייה שניתנה לה בהסכם הגז, אך הגדילה את הכמות הבסיסית רק במידה חלקית מ–2.5 BCM ל–3.0 BCM בלבד בשנה החל ב–2020 ועד לתום תקופת החוזה, וזאת בניגוד ל–5 BCM בשנה שעליהם היא חייבת לשלם בכל שנה עד סוף 2019.

רק בכדי לקבל מושג על היקף הרכישות של חברת החשמל ממאגר תמר, די לציין כי הכמות הכוללת של גז שנרכש כחלק מהחוזה עד סוף 2014 היא 7.6 BCM וכי נכון לתחילת 2015 כמות הגז הכוללת שעומדת לרשות החברה מתמר לאחר מימוש האופציה החלקית מ–2020 ועד תום תקופת ההסכם היא BCM 79.4 — שערכה הכספי לפי מחירי הגז ל–2015 הוא כ–16 מיליארד דולר.

גז כהתחייבות פיננסית

מבלי להיכנס לשאלת נאותות האי־הפרדה של מרכיב ההצמדה למדד בארה”ב בחוזה הגז, שאינה טריוויאלית בפני עצמה, מצב הדברים שנוצר מעלה את השאלה כיצד חברת החשמל נדרשת להתייחס בדו”חות הכספיים שלה למרכיב הגז שהיא מחויבת לרכוש אך אינה צופה נכון לעכשיו לצרוך. לצורך כך יש לקבוע ראשית אם יש להתייחס למרכיב זה בנפרד כנגזר (חוזה עתידי), שאמור להימדד בדו”חות הכספיים לפי שווי הוגן — בדומה לנגזר פיננסי, כשהפרשי המדידה נדרשים להיזקף לדו”ח הרווח וההפסד.

נגזר פיננסי מוגדר ב-IFRS כחוזה שיש לו נכס בסיס פיננסי מסוים — למשל מטבע, מחיר מניה או שער ריבית — שהכניסה אליו היא במחיר נמוך יחסית או במחיר אפס והסילוק שלו הוא עתידי. אף שהגז אינו נכס בסיס פיננסי, ולכן החוזה אינו מייצג אמנם נגזר פיננסי, ה–IFRS קובע כי גם חוזים לרכוש או למכור פריט לא פיננסי, שניתנים לסילוק נטו במזומן או על ידי החלפת מכשירים פיננסיים, יטופלו כנגזרים כאילו היו מכשירים פיננסיים.

קביעה משמעותית זו של ה-IFRS אינה חלה על חוזים שההתקשרות בהם היתה לשם קבלה או מסירה של הפריט הלא־פיננסי בהתאם לדרישות הרכישה, המכירה או השימוש החזויים של הישות — והם ממשיכים להיות מוחזקים למטרות אלה. כאן, למעשה, מסמן ה-IFRS את הגבול הקריטי שבין חוזה רכישה חוץ־מאזני, שלא מופיע כלל בדו”חות הכספיים, לנגזר, שצריך להופיע בדו”חות ואף להימדד לפי שווי הוגן.

לאור ההתפתחות הדרמטית בנושא צריכת החשמל הצפויה ועל רקע העובדה שלא ניתן לאחסן את הגז, כלל לא בטוח שניתן לראות כיום את החוזה שעליו חתמה חברת החשמל בכללותו ככזה היוצא מתחולת נגזר. במלים אחרות, הירידה בביקוש הופכת את חברת החשמל להיות למעשה סוחרת בגז העודף, מה שמחזק את הראיה של הנגזר.

בהקשר זה יש לציין כי משרד האנרגיה העניק בסוף 2014 לחברת החשמל אישור למכור את עודפי הגז הטבעי לצרכנים מסוימים במגבלות מסוימות. האישור ניתן לשלוש שנים וחצי, כשהכמות שאותה יכולה חברת החשמל למכור, לא תעלה על 0.15 BCM לצרכן מסוים לשנה ומוגבלת בסך הכל ל–2 BCM. התשלום המקסימלי ליחידת גז טבעי שתקבל חברת החשמל נקבע כעלות הרכישה של חברת החשמל בתוספת תקורה של 6%.

מעבר למגבלות הרגולטורית, מכירת הגז אינה עניין פשוט, גם אם חברות הגז מעניקות לחברת החשמל ארכה של שנה־שנתיים לניצול הגז שלא נצרך, לנוכח הצורך במציאת קונים זמינים לכמות המשמעותית העודפת במצב של עודף היצע.

כמו כן, כדאי להביא בחשבון גם שבחוזה הגז לא ניתנה לחברת החשמל הגנת מחיר, כך שמחיר השוק של הגז יכול גם לרדת מהעלות החוזית לחברת החשמל, כפי שייתכן שיתרחש כתוצאה מהמתווה החדש. בהקשר זה חשוב לציין כי נקודת המוצא של הדיונים על המתווה החדש היא בכל מקרה לא לפתוח את החוזה, שכבר נחתם, עם חברת החשמל.

ניתן לנסות לאמוד את סדרי הגודל של ההפסד הפוטנציאלי שיכול להירשם אם עודפי הגז הצפויים יטופלו כנגזר. גם אם נניח שהצריכה לא תמשיך לרדת ביחס לתחזיות, הרי שאם חברת החשמל תצליח לכסות באמצעות עסקות מכירה מחצית או רבע מהעלות הנוספת, הרי שייווצר לה הפסד של 1.1 ו-1.7 מיליארד שקל בהתאמה. הפסד זה יכול להיות מוכפל אילו הצריכה תמשיך לרדת ביחס לתחזיות בקצב של 6% לשנה גם בשנים הבאות.

השאלה הקריטית שעליה יש לענות כדי לקבוע אם השינוי בביקושים הוא כזה שהופך חלק מחוזה הגז להיות נגזר, היא עד כמה ניתן לראות את מצב הדברים הקיים, לרבות עסקות מכירת משנה, כסיטואציה חד־פעמית וספורדית שלא מעידה על הכלל.

ואולם גם אם המסקנה של חברת החשמל היא שלא מדובר בנגזר, הרי שהיא נדרשת לבחון את שאלת קיומו של “חוזה מכביד”. חוזה מכביד, הוא חוזה לא פיננסי מחייב שצפוי בו הפסד, ולכן יש לרשום בגינו התחייבות מידית. לצורך המחשה, נניח שחברת שיווק חותמת על חוזה לרכישת 100 יחידות של מוצר מסוים בעלות של 10 שקלים ליחידה. החברה צופה למכור כל מוצר תמורת 15 שקל, ולכן כל עוד המוצרים לא סופקו לה, היא מתייחסת לחוזה כאילו היה חוץ מאזני.

נניח כעת, שלאחר החתימה על החוזה נדרשה החברה להפחית את מחיר המכירה ל–8 שקלים, בעקבות כניסת מתחרה חדש. במקרה כזה, ה-IFRS דורש להכיר בהפסד מידי של 200 שקל (10 פחות 8, כפול 100) עוד לפני שהמוצרים סופקו. הרציונל הוא שהחתימה על החוזה היא שיוצרת התחייבות והפסד, כתוצאה מהשינוי בתחזיות, ושאין להמתין עד לקבלת המוצרים ורישום ההפסד מהמכירה בפועל.

מאחר שתעריף החשמל שאושר לחברה החשמל עד כה לא כולל את ההפסד בגין עודפי הגז, הרי שההפסד בגין החוזה המכביד לא צריך להיות שונה משמעותית מההפסד בגין הנגזר. עם זאת, בחינת ההפסד בגין חוזה הגז כחוזה מכביד יכולה להיות נוחה יותר לחברת החשמל, ככל שההתייחסות תהיה למכלול החוזה, מה שיאפשר לקזז את הרווחיות הנותרת בגין הגז שכן ינוצל.

מבלי להיכנס לשאלת גילוי המידע והטיפול בו בדו”חות הכספיים האחרונים, לרבות במסגרת התשקיף, הרי שהדו”חות הכספיים של חברת החשמל לרבעון השני, שיתפרסמו בחודש הקרוב, יידרשו להתמודד עם סוגיה חשבונאית קריטית זאת.

לציבור יש עניין מיוחד בשאלה אם בסופו של דבר הוא יידרש לשאת בעלויות אלה — או במלים אחרות, אם תעריף הגז מבחינתו הוא הרבה יותר מ–5.5 דולרים.