החשבונאות החלשה של הבנקים עוד תעלה לכולנו ביוקר

שני המהלכים האחרונים של הבנקים בתחום זכויות עובדים – תוכנית החומש להתייעלות וההתמודדות עם חוק שכר הבכירים – מעידים על חולשת כללי החשבונאות במערכת הבנקאות הישראלית ■ התוצאה: עיקור ההתייעלות מתוכן וסכנה ליישום שגוי של חוק שכר הבכירים

אחת האג’נדות של טור זה, שמתפרסם כבר יותר משמונה שנים, נוגעת לעיוותים ולליקויים בחשבונאות הבנקים. אף שהציפייה היא שדו”חות הבנקים יתבססו על כללי החשבונאות הטובים ביותר, הרי שהמציאות מלמדת שהם בדרך כלל נחותים מהדו”חות של החברות הציבורית האחרות וגם מאלה של בנקים ברוב המדינות המפותחות.

הטור הצביע פעמים רבות על הצורך הדחוף להפריד את הטיפול בכללי החשבונאות של הבנקים ואת אכיפת הכללים מהפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, שהנחיותיו מוכוונות יציבות ואינן שמות דגש על דיווח אובייקטיבי. עם זאת, סימנים ראשונים לשינוי כזה עדיין לא נצפים באופק.

שתי דוגמאות בהקשר של זכויות עובדים – סוגיה משמעותית ורגישה במערכת הבנקאות – שזכו לחשיפה תקשורתית רבה בשבועות האחרונים ממחישות פעם נוספת את טיבה של החשבונאות הבעייתית בבנקים. המשותף לשתי הדוגמאות הוא שימוש בכללי החשבונאות הנאיביים במהותם ככלי תכנוני – בניגוד גמור למהות החשבונאות כשפה שנדרשת לדווח על המתרחש בצורה ניטרלית ואובייקטיבית.

שיקול חשבונאי מכתיב את המדיניות העסקית

הדוגמה הראשונה מתייחסת לתוכנית ההתייעלות, שבנק ישראל פירסם לגביה קווים מנחים בדצמבר האחרון במסגרת תוכנית חומש להתייעלות מסיבית. בקווים המנחים, שכללו הקלה בדרישות ההון ופריסת העלות הנוספת על פני חמש שנים, נכללה התערבות בוטה בחשבונאות: נקבע כי העלות הנוספת תיזקף לרווח כולל אחר (OCI) ולא לדו”ח רווח והפסד – כך שלא תפגע בתשואה להון של הבנק.

מדובר בקביעה משמעותית מנקודת מבטם של הבנקים. הרי הם שואפים לכלול הוצאות כבדות כאלה ב-OCI ולא ברווח הנקי (דו”ח רווח והפסד), שמשמש לחישוב התשואה להון שלהם – מדד הרווחיות המרכזי בתחום.

כפי שנאמר בטור בעבר, מדובר בקביעה שאינה עולה בקנה אחד עם כללי החשבונאות, שכנראה תוקנה באופן חלקי, כפי שהדבר מקבל ביטוי בתוכנית ההתייעלות שמציג כעת בנק לאומי. הבנק הודיע לפני כמה שבועות על הסכם עם ועד העובדים לפרישה מרצון של 700 עובדים. מאחורי מספר זה, שהיה אמור להיות גדול בהרבה, עומד ככל הנראה שיקול חשבונאי טהור: המוטיבציה הדיווחית נוגעת לכך שעלויות הפרישה הנוספות, שמוערכות ב-400 מיליון שקל, לא יירשמו בדו”ח רווח והפסד – אלא ב-OCI ברבעון השני.

כרקע יש לציין כי בהתאם לתקינה החשבונאית המודרנית, שינויים באומדנים אקטואריים נזקפים ישירות ל-OCI, במקום לדו”ח רווח והפסד. האומדנים האקטואריים הקלאסיים מורכבים מאומדנים פיננסיים, כמו שיעור היוון, ומאומדנים דמוגרפיים כמו תוחלת חיים. התפישה של החשבונאות היא שאומדנים אלה הם אקסוגניים לפעילות, ולכן השפעת השינויים בהם לא צריכה להיכלל בדו”ח רווח והפסד – לפחות לא באופן מיידי.

אף שמספר העובדים בתוכנית פנסיה אינו בהכרח אומדן אקטוארי, הפיקוח על הבנקים הכתיב למעשה זאת לבנקים בעבר. מדובר בקביעה לא טריוויאלית בכלל, שהרי מצופה מקיטון במספר העובדים בתוכנית להיות מטופל במישור של רה־ארגון, ואז אין מחלוקת על כך שעלות נוספת של פרישה מרצון של עובדים צריכה להיזקף מיידית לדו”ח רווח והפסד. אלא שבהינתן כי זאת נקודת המוצא, על כל הבעייתיות שגלומה בכך, עולה השאלה עד איזו מידה אפשר לבצע שינויים בתוכנית כדי לכלול עדיין את השינויים במסגרת שינוי אומדן ולזקוף אותם ל-OCI?

התקינה החשבונאית מתייחסת למונח “צמצום” (Curtailment) כשינוי משמעותי בתוכנית, שנדרש להיזקף בכל מקרה לדו”ח רווח והפסד. ככל שהשינוי אינו משמעותי, השאלה שנותרת היא אם מדובר בשינוי אומדן אקטוארי שייזקף ל-OCI או בתיקון תוכנית שצריך להיזקף לדו”ח רווח והפסד.

הפרשנות הכמותית הפרקטית לשינוי משמעותי היא שינוי של 10%–15% לפחות בהיקף התוכנית. בהינתן ההתייחסות למספר העובדים כשינוי אומדן, היקף התוכנית נמדד על בסיס מספר שנות העבודה שנותרו לאוכלוסיית עובדים זו. במלים אחרות, לפי מבחן כמותי טכני גס צריך שמספר השנים הכולל – שהוא שקלול של שנות העבודה שנותרו בגין העובדים שיבחרו לפרוש מרצון, מחולק בסך שנות העבודה הנותרות לכלל אוכלוסיית עובדי דור א’ – יהיה נמוך מיחס של 10%–15%.

לאור יחסי היעילות החלשים יחסית של בנק לאומי, הרי שלכאורה מספר העובדים שמתוכננים לפרוש בתוכנית הנוכחית קטן מדי – כך שאין בו בשורה של ממש. מעבר לכך, לאומי לא מפרט בדיווח המיידי את סוג העובדים שאליהם מופנית ההצעה, וניתן להניח שלא כולם שייכים לדור א’, שהם מן הסתם האוכלוסייה הבעייתית יותר מבחינת עלויות השכר.

הסיבה לכך היא שבדיקת המשמעותיות מתבצעת ברמת עובדי דור א’ בלבד, ולא ברמת כלל עובדי לאומי. יש לציין כי לפי הדיווח האחרון של הבנק קיימים כ-4,000 עובדי דור א’ – אותם עובדים שנקלטו בבנק עד 1999. כלומר, לא ניתן להציע לעובדי דור א’ נוספים פרישה על חשבון מכנה שכולל גם את עובדי דור ב’ – מה שלא נתן ברירה אלא להציע פרישה מרצון גם לעובדי דור ב’, שעלות העסקתם לבנק נמוכה יותר, שאולי לא היתה מוצעת במקרה אחר.

כפועל יוצא, כדי לעמוד בדרישות החשבונאיות ולהימנע מרישום ההוצאה בדו”ח רווח והפסד נאלץ לאומי להציע את הפרישה מרצון לחלק קטן יחסית מעובדי דור א’, שקרובים יחסית לגיל פרישה, כדי לעמוד בכללים הטכניים. יש לציין כי בהתאם לכללי החשבונאות בארה”ב, להבדיל מה-IFRS, ה-OCI ייזקף לדו”ח רווח והפסד על פני המח”מ (משך חיים ממוצע) של ההתחייבות בגין עובדי דור א’ – שניתן להעריכה, לאור הגיל הממוצע של העובדים כיום, ב-10 שנים.

מספר הפורשים מרצון בלאומי בסופו של דבר – שנובע משינוי דה־פקטו במדיניות הפיקוח על הבנקים ביחס למתווה שפורסם בדצמבר, שלא הגביל את מספר העובדים וזהותם – מהווה אמנם שיפור, אבל קשה להתעלם מהתוצאה הסופית הבעייתית: שיקול חשבונאי מכתיב את העסקים ומונע תוכנית התייעלות אמיתית כנדרש. מצב דברים שבו כללי חשבונאות מכתיבים התנהגות עסקית הוא בעייתי, ועשוי ללמד במידה רבה על חולשת הכללים שעומדים בבסיס.

ברמה של המשק בכללותו, הבשורה השלילית היא שגם לא יהיו תוכניות התייעלות נוספות בבנקים בשנים הקרובות – שהרי אחרת הם יגרמו לכך שכל המהלך היה אמור להיזקף לדו”ח רווח והפסד. מעבר לכך, המקרה של לאומי יכול לספק לנו הערכה על תוכניות הפרישה הצפויות גם בבנקים האחרים.

הכשל הלוגי ביישום חוק שכר הבכירים

דוגמה נוספת לשימוש מלאכותי שעושים הבנקים בדו”חות הכספיים היא הדרך שבה בחרו כמה מהם להתמודד עם מגבלת השכר שנקבעה בחוק שכר הבכירים  בדוחות הרבעון הראשון לגבי זכויות העבר של הבכירים. לצורך העמידה במגבלת השכר משתמש חוק שכר הבכירים במבחן ההוצאה החשבונאית החזויה, ולכן ככל שהוצאה כבר נרשמה בדו”חות טרם כניסתו לתוקף, החוק לא אמור להכיל אותה.

שלושה בנקים – הפועלים, לאומי ודיסקונט – יצרו ברבעון הראשון הפרשות בגין הטבות הפרישה של הבכירים תוך הכללתם ב-OCI – על פי הקונספציה של שינוי אומדן אקטוארי. הפרשות אלה אמורות לכאורה לסייע בידם לעמוד במבחן ההוצאה החזויה עם כניסת חוק שכר הבכירים לתוקף.

עד כה השתמשו הבנקים במודל סטטיסטי שלפיו ביצעו הפרשה חלקית בלבד, המתבססת על אומדני עבר בגין זכויות אלה (פנסיה מוקדמת או פיצוי פרישה מוגדלים) ועל כללי אצבע מסוימים. הנימוק המרכזי של הבנקים לטיפול ברבעון הראשון הוא הקבצת קבוצה מיוחדת של עובדים בכירים, שצפויים לפרוש באופן מוקדם בעקבות החוק.

בלי להיכנס לנאותות הטיפול בדו”חות בעבר, לרבות רישום ההפרשה לפי נוסחת ההטבות שהיתה מובילה לצורך לרישום מלא של ההוצאה, הרי שהטיפול הזה סובל מבעיה לוגית כתוצאה ממצב רקורסיבי: מצד אחד הטיעון של הבנקים לרישום ההפרשה הוא שההסתברות לפרישה של הבכירים צמחה ל-100%, מצד שני ככל שלדעתם ביצוע ההפרשה לפי הנוסח הקיים של החוק פוטר לבכירים את הבעיה – הרי המודל הסטטיסטי, לשיטתם, לא צריך להצביע על פרישה צפויה.

ניתן לראות את הקושי האמור דרך הגילוי על חמשת מקבלי השכר הגבוה ביותר, הנדרש בהתאם לתקנה 21 לחוק ניירות ערך: ככל שההסתכלות היא על הוצאות השכר בדו”ח רווח והפסד ולא על הרווח הכולל – שזה המצב כנראה בכמה מהבנקים – הרי שתגמול כה משמעותי זה עלול שלא להיכלל במסגרת הגילוי של התקנה אף פעם. זהו מצב בלתי סביר. בהקשר זה, יש לציין כי ההפשרה של OCI לדו”ח רווח והפסד על פני השנים בעתיד היא כללית ולא שמית, לכל עובד ספציפי.

ניתן להמחיש את המצב האבסורדי באמצעות המנכ”ל הנכנס של בנק הפועלים, אריק פינטו, שצבר זכויות פרישה רבות במשך עשרות השנים שעבד בבנק לפני כניסתו לתפקיד. בהתאם לטכניקה שאומצה ברבעון הראשון ביצע הפועלים ככל הנראה הפרשה מלאה על זכויות העבר של פינטו – משמע בגין פנסיית ביניים מהיום ועד לגיל 67.

המצב המוזר ייווצר כאשר פינטו יתחיל בכהונתו כמנכ”ל ויחתום על חוזה חדש: ככל שההפרשה על זכויות העבר תיוותר בדו”חות, היא תקטן מדי בכל שנה שחולפת, שהרי פנסיית הגישור הנותרת לתשלום קטנה באופן טבעי. קיטון זה, שיירשם כהכנסה בדו”ח רווח והפסד שתקזז את עלות השכר שלו באותה שנה, יוביל למצב האבסורדי שבו ניתן יהיה לשלם לפינטו שכר גבוה מהתקרה החוקית – בלי שהדבר ידווח באמצעות תקנה 21.

צריך לתפוס פיקוד

לא ניתן להתעלם מכך שהתוצאות המוזרות הן במידה רבה תוצר של החשבונאות החלשה המיושמת בבנקים. הגיעה העת, כפי שמקובל במערכות הבנקאות בכל מדינה מתקדמת, להוציא מהפיקוח על הבנקים את קביעת כללי החשבונאות, ולהותיר אותה למוסדות התקינה הבינלאומיים, ולהעביר את אכיפת הכללים לידי רשות ניירות ערך, שזהו תפקידה.

כדי שתתפתח תחרות הוגנת על המקורות בשוק ההון ונזכה להתייעלות אמיתית במערכת הבנקאות, הפיקוח על הבנקים צריך להתמקד ברגולציה על היציבות, כמו קביעת דרישות הלימות ההון, אבל לא לתפוס פיקוד על גזרת החשבונאות.