הוכחה נוספת שיש להתבסס על עקרונות ולא על כללים
בשבוע שעבר פורסם בארה”ב דו”ח המצביע על כך שכדי להסתיר את מצבו הפיננסי האמיתי השתמש בנק ההשקעות ליהמן ברדרס, טרם נפילתו, בעסקות REPO כדי להפחית באופן מלאכותי נכסים בשווי כ-50 מיליארד דולר. הטיפול החשבונאי בעסקות REPO קשור לסוגיית גריעת נכסים פיננסיים, שעומדת בבסיס הדו”חות של המוסדות הפיננסיים.
בעסקות REPO בעל נייר ערך מעביר אותו לצד אחר, תוך התחייבות לחזור ולרכוש אותו בתאריך ובמחיר הנקבעים מראש. קיימות, לכאורה, שתי אפשרויות לטיפול בעסקת REPO: לראות בה הלוואה מובטחת – כלומר, גיוס הלוואה רגילה שהביטחון שלה הוא נייר הערך שהועבר – והשנייה כעסקת מכירה (גריעת ני”ע) במקביל לכניסה לעסקת פורוורד לרכישה עתידית של הנייר. עיקרון ה-IFRS הוא שבעסקת REPO, שבה מחיר הרכישה-חזרה הוא קבוע או שהוא מחיר המכירה בתוספת תשואת מלווה, החברה משמרת לעצמה את כל הסיכונים וההטבות של ני”ע – ולכן הטיפול הוא כהלוואה מובטחת.
לעומת זאת, הכללים בארה”ב מבוססים יותר על הצורה המשפטית של העסקה ועל התרחיש בעת פירוק. בהתאם לכך, מקרים של עודף (חוסר) ביטחונות (מעבר ל98%-102%) בעסקת REPO על נכס סחיר, בלא התחשבנות בין הצדדים על בסיס שיערוך שוטף של הביטחונות, מובילים לגריעה חשבונאית – כל עוד קיימת התנתקות משפטית מהנכס.
כדי לעמוד בכך, בנה ליהמן עסקות שכונו “105 REPO”, שמשמעותן כי על כל 100 דולר מזומן מועבר נכס פיננסי ששוויו ההוגן 105 דולר, כשההפרש מייצג ביטחון גבוה יחסית ומעבר לזה, הנקוב בכללי התקינה המפורטים. עסקות אלה נעשו במכוון דרך הסניף הלונדוני, כדי לקבל חוות דעת להפרדה משפטית מלאה לפי החוק הבריטי. עסקות אלה, שבוצעו לימים ספורים בעיקר לקראת ימי מאזן, איפשרו לליהמן להציג במאזן רמת מינוף וסיכון נמוכה משמעותית ממצבו האמיתי.
בלי להיכנס לגילוי הראוי של העסקות שביצע ליהמן ולשאלה העקרונית האם הסחירות של הנכס הפיננסי המועבר תצטרך בעתיד להשפיע על הטיפול החשבונאי, החשבונאות אינה יכולה להתעלם מההיגיון העסקי שלפיו REPO משמעותו גיוס הלוואה. ה-IFRS, שמתבסס יותר על קריטריונים כלכליים, נוטה לדיווח ברוטו על נכסים והתחייבויות פיננסיים. בשנה שעברה הציג יו”ר דויטשה בנק מצגת שלפיה אילו היה מיישם הבנק US.GAAP מצבת נכסיו לתום 2008 היתה מסתכמת ב-1,030 מיליארד יורו בלבד לעומת 2,202 מיליארד יורו לפי ה-IFRS. בפעם השלישית בעשור האחרון נתפסה התקינה האמריקאית במערומיה אל מול ה-IFRS: בפרשת אנרון המפורסמת (פספוס ישויות חוץ-מאזניות), ובפעם השנייה בהקשר של כללי האיגוח שנשענו על הגדרות משפטיות וסיפקו “רוח גבית” לניפוח המשכנתאות בארה”ב, ובכך למשבר האחרון.
כמו בשני המקרים הראשונים, סביר להניח כי גם כעת האמריקאים יזדרזו לסתום את הפירצה, אבל נראה שדרוש שינוי תפישתי עמוק בהרבה. שלושת המגה-כישלונות מוכיחים את צדקת דרכו של ה-IFRS. יש להעדיף את המהות הכלכלית על פני הצורה המשפטית – ולכן גם התקינה החשבונאית חייבת להתבסס על עקרונות ולא על כללים. בלא עיקרון מנחה, המטיל אחריות דיווחית על הנהלות ורואי חשבון, הם לנצח ינסו לשחק בכללים באמצעים משפטיים טכניים – ועוד להתחבא לאחר מכן בנוחות מאחוריהם.