התפישה של איחוד דו”חות היא שקיום שליטה מוביל לכך שנכסי חברה בת והתחייבויותיה שייכים כלכלית לחברה האם, גם אם לא משפטית. כאשר החברה הבת נכנסת לגירעון בהון העצמי, גורמת שיטה זו לכך שהחברה האם לוקחת על עצמה את עודף התחייבויותיה והפסדיה, גם אם אינה ערבה להם. לאור תפישת הישות האחת, המיעוט משתתף כיום, בשונה מבעבר, עם החברה האם בגירעון.
הרציונל הוא שכל עוד מתקיימת שליטה, החברה האם מתכוונת לתמוך בחברה הבת – מעין מחויבות משתמעת. רציונל זה לא מתקיים לגבי חברות כלולות שבהן מיושמת שיטת השווי המאזני, ולכן כל עוד החברה המחזיקה אינה ערבה, היא לא רושמת את חלקה בהפסדי החברה כלולה מעבר לאיפוס ההשקעה, כך שההשקעה לא הופכת להתחייבות. לדוגמה, בנק הפועלים, שמחזיק 9.7% בדלק נדל”ן, שנכנסה לגירעון עמוק בהון שמגיע כיום ליותר ממיליארד שקל – אינו לוקח בהכרח את חלקו המלא בהפסדים אלה.
כפועל יוצא, ההינתקות מהעול החשבונאי של החברה הבת טמונה בהגדרת שליטה, והסיפור של ארזים ממחיש זאת היטב. באפריל 2010 מינה הבנק המלווה לחברה בת בבריטניה המחזיקה בבתי אבות ששועבדו לטובת ההלוואות, אדמיניסטרטורים שינהלו מטעמו את בתי האבות – וזאת לאור אי עמידה בהתניות פיננסיות.
ארזים ראתה במינוי גורם לאיבוד השליטה בחברה הבת, ולכן איחודה הופסק החל ברבעון השני. מעבר לדיון בשאלות הקשורות לאיבוד השליטה כלשעצמה, כמו מידת הפרמננטיות של המינוי, ההשלכה החשבונאית היא “מתנה מהבנק”: כתוצאה מהיציאה מאיחוד, הכירה ארזים ברבעון השני ברווח של כ-125 מיליון שקל, שמייצג את הגירעון בהון של החברה הבת, והוציאה ממאזנה המאוחד התחייבויות שוטפות שהגיעו למיליארד שקל.
נקודה מעניינת היא הדיווח המגזרי של ארזים שכלל, לצד בתי האבות, גם השכרה של דירות מגורים ושל מפעלי מזון. בעקבות יציאת מגזר בתי האבות, מדווחת ארזים מעתה על שני מגזרי השכרה נוספים: מבנה תעשייה לרכב ומסעדות. מעבר למידת המשמעותיות היחסית של מגזרים אלה לצורכי דיווח, שנבחנת חשבונאית על בסיס רף כמותי של 10% ועלתה כעת, הדבר נובע ככל הנראה מהדרישה כי המגזרים המדווחים יסבירו לפחות 75% מהכנסות הקבוצה.
הבנק סייע לארזים להיפטר מהעיוות החשבונאי ברכישת נדל”ן בהלוואות Recourse-Non הנובע מהיעדר כללי ירידת ערך להתחייבויות פיננסיות במקביל לנכסים. מקרה דומה במהותו התרחש באחרונה כשאזורים מכרה את השליטה בלגנא לנאמן מחזיקי האג”ח בתום 2009 תמורת אפס.
המשותף כאן הוא קיומו של גורם חיצוני שאליו הועברו סמכויות/מניות, שהרי נטישה של חברות בנות גירעוניות באמצעות הכנסתן להליכי פירוק, אינה מהלך כה פשוט, ועל כך העיד בזמנו מקרה קלאבמארקט. הגדילה לעשות בעניין זה קרן מידאס, שמכרה ברבעון השני 25% מחברה בת בבעלות מלאה במחיר סמלי, תוך כניסה להסכם שליטה משותפת – ובכך איבדה את השליטה וניצלה מרשימת השימור.