התקן מבוסס כאמור על הקונספט של התאמה לסיכון (RA) עבור סיכון לא פיננסי. מדובר בפקטור רב השפעה לגבי האופן שבו רווח מחוזי ביטוח ייפרס וידווח על פני הזמן. למרות שה- RA נדרש לעמוד במספר תנאים, אופן החישוב שלו לא נקבע באופן מפורש והוא נתון להחלטת חברת הביטוח. כפועל יוצא, קיימות מספר שיטות פוטנציאליות לחישובו.
בהתאם לתקן, ה- RA עבור סיכון לא פיננסי נדרש לשקף את הפיצוי אשר הישות נדרשת עבור נשיאת אי הודאות של הסכומים ועיתויים של תזרימי המזומנים, אשר נובע מסיכונים לא פיננסיים הטמונים במילוי חוזה הביטוח. למרות ששיטת החישוב לא נקבעה ספציפית, היא חייבת שיהיו לה את המאפיינים הבאים:
- סיכונים עם תדירות נמוכה וחומרה גבוהה מובילים ל- RA גבוה יותר בגין סיכון לא פיננסי מאשר סיכונים בתדירות גבוהה וחומרה נמוכה.
- עבור סיכונים דומים, חוזים ממושכים יותר מובילים ל- RA גבוה יותר עבור סיכון לא פיננסי מאשר חוזים קצרים יותר.
- סיכונים עם מניפת הסתברות רחבה יותר מובילים ל- RA גבוה יותר עבור סיכון לא פיננסי מאשר סיכונים עם מניפת הסתברויות צרה יותר.
- ככל שידוע פחות לגבי אומדנים נוכחיים ומגמות, כך ה- RA עבור הסיכון הלא פיננסי יהיה גבוה יותר.
- כאשר מתקבל ניסיון שמוביל להפחתת אי הודאות לגבי הסכומים והעיתוי של תזרימי המוזמנים, כך מופחת ה- RA עבור הסיכון הלא פיננסי ולהפך.
יש לציין כי נדרש גילוי לגבי המתודולוגיה שיושמה, לרבות רמת הבטחון האקווילנטית של ה- RA שחושב. כמו כן, נדרש גילוי להתאמה בין יתרת הפתיחה של ה- RA במאזן לבין יתרת הסגירה שלו.
התקן אינו מפרט את טכניקת האמידה שתשמש על מנת לקבוע את התאמת הסיכון. השיקולים לכך כוללים, בין היתר, שיקולים פרקטיים לרבות התפתחויות עתידיות ורמת המורכבות של היישום. קיימת יותר מגישה אחת – ובפרט גישות המבוססות על עלות ההון (cost of capital), על מרווחים ברי-סמך (level confidence) וטכניקות התאמה סטטיסטיות נוספות. אולם, על מנת להגביר את ההשוואתיות, התקן דורש גם מחברה שמשתמשת בטכניקה אחרת מאשר טכניקת רווח בר-סמך לקביעת התאמת הסיכון, לכלול גילוי לטכניקה שנעשה בה שימוש ולרווח בר-הסמך המתאים לתוצאות של טכניקה זו. מעבר לכך, התקן אף אינו קובע את רמת הרווח בר-הסמך הנורמטיבית, אולם נאמר בו כי התאמת הסיכון לא צריכה לשקף הבטחה בהסתברות גבוהה כי תזרים המזומנים המשולם יהיה זהה או נמוך יותר לאומדן שמשמשת בדרך כלל לצרכים רגולטורים (של כושר פירעון). התקן אף אינו עוסק בשאלה מהי רמת ההקבצה הנדרשת לעניין (BC213(b כמובא בסעיף עניין המשפיע על היקף ההטבה בגין שונות. משכך, למרות שחברת ביטוח יכולה לקבוע –חישוב התאמת הסיכון את התאמת הסיכון בגין סיכונים לא פיננסיים ברמה גבוהה יותר מרמת חוזה הביטוח ,היא עדיין נדרשת לבצע ייחוס של התאמת הסיכון לכל חוזה ,בין היתר ובפרט לצורך הקביעה האם מדובר על חוזה מכביד. מובן, כי טכניקת האמידה של התאמת הסיכון, רמת ההקבצה, אופן הייחוס לחוזים וכמובן רמת המרווח ברהסמך בה נעשה שימוש, עשויות להיות בעלות השפעה ניכרת על דוחותיה הכספיים של חברת ביטוח. בנוסף, מובן כי קביעת התאמת הסיכון מהווה עניין הכפוף לשיקול דעת סובייקטיבי.
הנחיית רשות שוק ההון (טיוטה)
רשות שוק ההון מייחסת חשיבות רבה ליכולת ההשוואה בין הדוחות של חברות ביטוח בעלות תיקי מוצרים בעלי מאפיינים זהים .מנגד, ברי כי במטרה להשיג את תכליות התקן, נדרש לספק מרחב שיקול דעת הן ביחס לטכניקת היישום, והן ביחס למתן ביטוי להעדפת הסיכון של חברת הביטוח. בענף הביטוח הכללי התבססה בישראל פרקטיקה רחבה המוסדרת גם בחוזרי הרשות, לעניין אמידת הסיכון בעת אמידת התחייבויות הביטוח הכללי תחת תקן דיווח כספי בינלאומי מספר 4 (יצוין כי פרקטיקה זו מתאימה גם ליישום התקן). בענפי ביטוח הבריאות והחיים, עשוי להידרש לצורך אימוצו של התקן מצד חברות הביטוח הליך מקיף לגיבוש מודלים, מתודולוגיות והנחות לשם בניית התפלגות התחייבויות הביטוח השונות. מודלים כאמור עשויים להידרש אף אם ייעשה שימוש בטכניקות כגון עלות-ההון (Cost of capital) וזאת לשם קיום דרישות הגילוי של התקן ובמיוחד לגבי הגילוי בגין הרווח בר סמך המתאים להתאמת הסיכון הכלולה בהתחייבויות וכן לשם הביצוע העיתי של קליברציה של המודל.
להלן מספר הנחיות הנוגעות למרחב כאמור:
א. רמת ההקבצה לעניין ההטבה בגין שונות (diversification benefit) תיקבע בנסיבות העניין ובכפוף לשיקול דעת, וניתן יהיה לבצעה גם באופן התואם להגדרת תיקי הביטוח
ב. חברת הביטוח תוכל לבחור בהתאם לשיקול דעת את טכניקות האמידה הפרטניות. עם זאת, בנסיבות רגילות, מצופה שתבוצע בתדירות מתאימה קליברציה, המדגימה כי תוצאת האמידה תהא שקולה להוספת מרווח בר-סמך באופן כזה, שמרכיב ה- fulfilment cash flows הכולל את התאמת הסיכון, יעמוד בהסתברות בטווח של 70-90% מהתרחישים, על סכום (התחייבות) גבוה או שקול לתזרים המזומנים הסופי שנאמד בתרחישים, כאשר לעניין זה ברירת המחדל תעמוד על 75%. מובן כי חברות ביטוח שתיאבון הסיכון שלהן נמוך או גבוה יותר ביחס לברירת המחדל או אף ביחס לטווח כולו, ולכן בחרו לדוגמה ברווח בר סמך של 85% או 70%, בהתאמה – נדרשות לתמוך בשיקול דעתן באמצעות ראיות המעידות על תיאבון סיכון שונה ביחס לרגיל, כגון רמת הון כלכלי, תמחור ותעריפים מוצעים, אסטרטגיה שונה וכיוצא באלה.
ג. יובהר כי בכפוף לשיקול דעת, ניתן יהא לקבוע את התאמת הסיכון גם בטכניקות מפשטות הכוללות הוספת אחד או יותר מרווחים, התלויים ברכיב סיכון (פקטור) או רכיבי סיכון לא פיננסי מסוימים שנכללו כגון: שיעור מסוים שיקבע מההוצאות; עלייה מסוימת בשיעורי הביטולים עלייה או ירידה מסוימת, לפי העניין, בשיעורי התמותה וכיוצא באלו. גם במצב כאמור, יהא על החברה לבצע, בתדירות מתאימה שתיקבע על ידה ולא תפחת מכל שנה אחת, קליברציה על מנת להניח את הדעת כי הוספת המרווח האמור שקולה למרווח בר הסמך הנדרש לעיל.