האיום הבא על שופרסל: עלות חוק המזון

סגירת 26 סניפים בעקבות חוק המזון, שעשויה להידרש לנוכח הודעת הממונה על ההגבלים העסקיים, עלולה להסב לשופרסל הפסד מירידת ערך של עשרות מיליוני שקלים – וזאת עוד מבלי להביא בחשבון עלות יציאה מחוזי שכירות ועלויות הקשורות בפיטורים

התרסקות הרווח התפעולי של קמעונאיות המזון הגדולות על רקע האפשרות לכך שהן יידרשו בעתיד לסגור סניפים בעקבות חוק המזון מחדדת את הרגישות של המדיניות החשבונאית שהן נוקטות בנוגע לירידת ערך הסניפים המפסידים שלהן. על בסיס הדו”חות הכספיים של שופרסל, ניתן להעריך כי רבים מסניפיה נמצאים במצב של הפסדים מתמשכים.

ההפסד התפעולי בדו”חות הסולו של שופרסל, שהיה ברבעון הראשון 20 מיליון שקל, ושמייצג לכאורה טוב יותר את פעילות הסניפים עצמם, מחדד את האינדיקציה הזאת. זאת, מכיוון שהפסד זה אינו כולל את פעילות המאפים ואת הפעילות הפיננסית הרווחית, שנכללות במגזר הקמעונות.

כחלק מהמדיניות החשבונאית בנוגע לירידת הערך שמאמצות הקמעונאיות הגדולות, מקובצים סניפים מפסידים יחד עם סניפים מרוויחים — על בסיס מתחמים גיאוגרפיים, גם אם מדובר בפורמטים שונים. המשמעות היא שביצוע הפחתה בגין ירידת ערך של הסניפים המפסידים, שהיה נדרש אם היו בוחנים כל סניף בנפרד, מסובסד על ידי עודף השווי של הסניפים המרוויחים — ובכך נמנע הרישום של הפסד מירידת ערך. כפועל יוצא, הפסד מירידת ערך בגין סניף מפסיד נרשם רק במועד שבו להנהלה יש כוונה לסגור את הסניף.

מדיניות חשבונאית זו מובילה לכך שעיתוי ההכרה בהפסד, אם בכלל, נתון במידה רבה לשיקול דעתה הבלעדי של ההנהלה — והיא מעלה אף חשש לתזמון הפסדים. את המשמעות של חשבונאות מבוססת כוונות זו ניתן לראות לדוגמה בדו”חות הרבעון הראשון של שופרסל. החברה מדווחת שביצעה ברבעון הראשון בחינה מחודשת של סניפים בעלי הפסדים תפעוליים ותזרימיים והגיעה למסקנה שארבעה סניפים, רובם בחכירה תפעולית, אינם תורמים יותר, תפעולית או אסטרטגית, למתחם הגיאוגרפי שאליו הם משויכים. כפועל יוצא, בחנה הרשת את ירידת הערך של כל סניף בנפרד — והכירה בהפסד מירידת ערך של 6 מיליון שקל.

המטרה הבלעדית של כללי ירידת ערך בחשבונאות היא למנוע מצב שבו נכללים במאזן נכסים שאין כנגדם תזרים עתידי שמצדיק את השבתם הכלכלית. זו מטרה שהיא נשמת אפה של החשבונאות וממנה נגזרת ההנחה הבסיסית בניתוח הדו”חות הכספיים שלפיה ההון העצמי במאזן אמור לשמש רף תחתון לשווי הכלכלי של המניות.

בהתאם, בדיקת ירידת הערך ב–IFRS מתבססת על הסכום בר ההשבה של הנכס, שמוגדר כסכום הגבוה מבין השניים: שווי השימוש שלו, שמייצג את הערך הנוכחי של תזרימי המזומנים שינבעו מהשימוש המתמשך בנכס; ושוויו ההוגן בניכוי עלויות המכירה, שמייצג את התזרים שינבע ממכירת הנכס.

כששווי השימוש גבוה מהשווי ההוגן, התפישה היא שהנהלה רציונלית תמשיך לפעול על פי השימוש הנוכחי. מצד שני, כשהשווי ההוגן גבוה משווי השימוש, התפישה היא שההנהלה תוכל לממש את הנכס בשוויו ההוגן, ולכן סכום זה בניכוי הוצאות מכירה משמש “רצפה” לערכו של הנכס בדו”חות.

כפועל יוצא, אם מדובר, לדוגמה, בנדל”ן בבעלות שמשמש את הסניף, הרי שכל עוד ערכו הנדל”ני גבוה מערכו בספרים, גם אם שווי השימוש של הסניף הוא אפסי לא נדרשת הפחתה בגין הנדל”ן.

הסוד הגדול

הסוד הגדול ביותר של מבחן ירידת הערך ב–IFRS נמצא במקום אחר — בגודל היחידה שלגביה נבחן הסכום בר ההשבה. מכיוון שלא ניתן לאמוד את שווי השימוש של נכס בודד אם תזרימי המזומנים שלו תלויים בנכס אחר, הבחינה של ירידת הערך מתבצעת על פי קבוצת הנכסים הקטנה ביותר שתזרימיה אינם תלויים בעיקרם בתזרימי המזומנים של נכסים אחרים, ומכונה “יחידה מניבה מזומנים” (CGU).

זוהי קביעה רגישה שדורשת במידה רבה הפעלת שיקול דעת של ההנהלה — שיש לה לכאורה אינטרס ברור להגדיל את ה–CGU כדי להימנע מרישום הפסדים. מבחינה מתמטית פשוטה, ככל שהיחידה המניבה מזומנים גדולה יותר, כך הסיכוי לירידת ערך קטן בהכרח, לאור אפקט הקיזוז.

נניח, לצורך המחשה, שיש שני סניפים בשכירות תפעולית, כשלכל אחד נכסים שערכם בספרים 10 מיליון שקל. כמו כן, נניח ששווי השימוש של סניף אחד הוא 0 ושל השני הוא 30 מיליון שקל. במצב דברים זה, אילו נבחן כל סניף בנפרד, תהיה ירידת ערך בגין הסניף הראשון בגובה 10 מיליון שקל (10 > 0), אך אם נבחן אותם יחדיו, הרי שאין בכלל ירידת ערך (20 < 30).

חשבונאות מבוססת כוונות

זוהי מדיניות חשבונאית לא טריוויאלית, ונאותותה סובבת סביב שאלת עוצמת התלות של תזרימי המזומנים בין הסניפים השונים באותו מתחם גיאוגרפי, שמבוססת על קיומו של אותו בסיס לקוחות.

בהקשר זה, התפישה של ה–IFRS היא שכל אחד מהסניפים, שנמצאים תחת אותה רשת ורוכשים את המלאי ממרכז לוגיסטי אחד, הוא יחידה מניבת מזומנים נפרדת, גם כשהתמחור, השיווק, הפרסום ומשאבי האנוש הם מרכזיים והניהול הוא דומה. לפי ה–IFRS בסיס הלקוחות של כל סניף אינו זהה, גם כשמדובר בשכונות שונות באותה עיר.

קשה להתעלם מכך שערבוב הפורמטים מקשה אף הוא על הקביעה שמדובר בבסיס לקוחות זהה. שופרסל מפעילה שתי קבוצות של סניפים בפרישה ארצית: סניפי הדיסקאונט (בפורמטים שופרסל דיל ויש), והסניפים השכונתיים (בפורמטים שופרסל שלי ושופרסל אקספרס), שבהם שיעור הרווח הגולמי גבוה יותר משמעותית.

גם ההתייחסות לקיומו של מותג רשתי נבחנה בעבר על ידי ESMA, רשות ניירות הערך האירופית, ונקבע כי לא ניתן לבצע קיבוץ של סניפים תחת אותו מותג ככל שההנהלה מפקחת לצרכים ניהוליים על תזרימי המזומנים של כל סניף בנפרד.

יצוין כי חברות הדלק שנמצאות בפרישה ארצית ומאמצות מדיניות של התייחסות ברמת כלל הרשת, הצליחו לצאת מהבעיה על בסיס התפישה שיש להן מחויבות משפטית כלפי הלקוחות לפרישה ארצית מלאה של תחנות דלק — לאור הסכמי הדלקן והפזומט.

המשמעות של מדיניות הקיבוץ הגיאוגרפי היא שההנהלה שולטת למעשה באופן מלא בתזמון ההפסד. בעיה דומה קיימת עם הוצאות הרה־ארגון וההפסד בגין חוזי שכירות מכבידים — אך שם נדרשות החברות לפחות ליצור מחויבות בלתי חוזרת כלפי צדדים חיצוניים לצורך הרישום החשבונאי.

אחת מתופעות הלוואי היא חשש מצד אחד מרישום של הפסד גדול מדי בתקופה אחת מתוך תפשה שהוא מנוטרל על ידי האנליסטים ומצד שני דחיית הפסדים בתקופות שגרתיות.

דוגמה לכך ניתן אולי לראות ברבעון השני של 2014, שבו הוכרזה תוכנית ההתייעלות, אז רשמה שופרסל הפסד לפני מס של 199 מיליון שקל, כשבשלושת הרבעונים העוקבים היא הקטינה אותו בכ–16 מיליון שקל. ההפסד נבע בעיקר מרישום הפסד מירידת ערך רכוש קבוע בגין סגירה וצמצום הסניפים, בסך 59 מיליון שקל; ומהפרשה בגין חוזה מכביד של 112 מיליון שקל, שנוצרה לאור הציפיה כי ההכנסות משכירות המשנה צפויות להיות נמוכות מדמי השכירות המשולמים בגין הנכסים. היבט מעניין נוסף הוא שיעור ההפסד מירידת ערך, שמבוסס על הערכת השווי ההוגן של הציוד בסניפים שנרשם ברבעון השני של 2014 (87%) — לעומת שיעורו הנמוך יותר ברבעון הראשון של 2015 (55%).

שופרסל מנמקת את ההסתכלות שלה על יחידה מניבת מזומנים כקבוצת סניפים באותו מתחם גיאוגרפי, באסטרטגיית הקבוצה, שלפיה סגירת סניף מפסיד באזור שבו ממוקמים סניפים נוספים עלולה להביא להקטנת הרווחיות של סניף אחר הממוקם באותו אזור גיאוגרפי, ובנוסף מעלה באופן יחסי את עלויות ההפצה לסניף הנותר. מבלי להיכנס לנאותות הקביעה ולאופן הקיבוץ עצמו, לא ניתן להתעלם מההיגיון העסקי הטמון בה, שהרי השתלטות של מתחרים על הסניפים עשויה ליצור נזק תחרותי לסניפים הקיימים.

מדיניות חשבונאית דומה שמקבצת סניפים על פי אזורים גיאוגרפיים מאומצת גם באלון רבוע כחול, שתידרש לכן לרשום ככל הנראה הוצאות כבדות בעקבות סגירת 32 הסניפים שעליה הוחלט בשבוע האחרון.

בכל מקרה, המשקיעים צריכים להיות מודעים לכך שייתכן כי מסתתרים הפסדים נוספים בדו”חות הכספיים הנוכחיים, שיתגלו ברבעונים הבאים בהתאם להחלטות של ההנהלה. בכדי לקבל פרופורציות בנוגע לממדי החשיפה המקסימליים לירידות ערך, די לציין שיתרת השיפורים במושכר והציוד והמתקנים בשופרסל לתום 2014 היא 577 מיליון שקל ו–648 מיליון שקל בהתאמה, בעוד ההון העצמי שלה לתום הרבעון הראשון מסתכם במיליארד שקל בלבד. זאת, עוד מבלי להתייחס ליתרת המוניטין בסך של 752 מיליון שקל לתום 2014 שרובה נוצר מרכישת קלאבמרקט, שנבחנת לירידת ערך ברמת כלל הרשת.

רגישות זו מקבלת משנה תוקף, לנוכח האפשרות ששופרסל תידרש לסגור 26 סניפים באזורים ריכוזיים בעקבות הודעת הממונה על ההגבלים העסקיים על בסיס חוק המזון, שנכנס לתוקף באחרונה. הטיפול החשבונאי בדו”חות של שופרסל מלמד אמנם כי נכון לעכשיו החברה אינה צופה את סגירת הסניפים, אך מדובר בסיכון שמרחף מעל הדו”חות הכספיים שלה. סגירת סניפים אלה, ככל שתידרש עלולה להסב לה הפסדים מידיים מירידת ערך של עשרות מיליוני שקלים — וזאת עוד מבלי להביא בחשבון עלויות של חוזים מכבידים ועלויות נוספות הנובעות מפיטורי עובדים.