הסערה הפיננסית שאליה נקלעה המדינה אמורה לגרום לחברה לוותר מבחינה חשבונאית על הרווחיות הגולמית הגבוהה בפרויקטים שלה במדינה ■ המודל החשבונאי המתאים לפרויקטים בהיקף גדול תחת סיכון גבוה הוא שיטת מרווח אפס
ההידרדרות במצבה של ניגריה בשנה האחרונה, עם החלפת השלטון ועל רקע הירידה המתמשכת והחדה במחיר הנפט שעליו מתבססת כלכלתה, מציבה סימן שאלה על מודל ההכרה בהכנסה של שיכון ובינוי.
הידרדרות מתמשכת זאת באה לידי ביטוי בפרסומים השבוע על השיחות שמנהלת ממשלת ניגריה עם הבנק העולמי, בעקבות גירעון גדול בתקציב המדינה. ממשלת ניגריה, שעליה מדווחת שיכון ובינוי כלקוח עיקרי, היא מרכז רווח משמעותי ביותר מבחינת שיכון ובינוי, לאור היקפי החוזים עמה ורמת הרווחיות הגולמית שגלומה בהם. ניתן אף לומר כי עיקר הרווח של שיכון ובינוי בשנים האחרונות מקורו בתחום התשתיות והבנייה בחו”ל באמצעות החברה הבת SBI, ומרביתו מופק בניגריה – מדינה עצומה באפריקה שבה מתגוררים יותר מ-170 מיליון תושבים.
פרויקטי הביצוע של שיכון ובינוי עבור ממשלת ניגריה מתאפיינים בשיעורי רווחיות גולמית חריגים יחסית – של כ-25%, שאף גבוהים משיעורי הרווחיות במדינות אחרות באפריקה. לצורך המחשה, שיעור הרווחיות של שיכון ובינוי בפרויקטים שהיא מבצעת בישראל הם 3%–7% בלבד. רווחיות גולמית גבוהה זאת, על רקע ההידרדרות במצבה הפיננסי של ממשלת ניגריה, מחדדת את הבעייתיות של המשך היישום בשנה האחרונה של מודל ההכרה בהכנסה הרגיל, לפיו מוכרת רווחיות מלאה על בסיס התקדמות העבודות ורישום מלוא ההכנסות החוזיות.
שיכון ובינוי דיווחה בדו”חות הרבעון השלישי כי העלייה ביתרת הלקוחות במגזר תשתית ובנייה בחו”ל בסך של כ-373 מיליון שקל נובעת מעיכובים בגבייה בפעילות הקבוצה באפריקה, בעיקר בניגריה. על בסיס נתון זה, ניתן להעריך כי יתרת ההכנסות לקבל (הכנסות שנרשמו ועדיין לא התקבלו) במאזנה של שיכון ובינוי בגין פעילות ביצוע הפרויקטים בחו”ל, עלתה מ–860 מיליון שקל בתום 2014, לכ-1.2 מיליארד שקל בתום ספטמבר 2015.
ההשלכה של הגידול החד בהכנסות לקבל מתחילת 2015, ללא גידול מקביל בהפרשה לחובות מסופקים, בולטת מאוד בדו”חות לרבעון השלישי של 2015: בעוד שהרווח הנקי של שיכון ובינוי לתשעת החודשים הראשונים של 2015 הוא 367 מיליון שקל, גבוה מהמקביל לו אשתקד (243 מיליון שקל), הרי שלשיכון ובינוי תזרים מזומנים שלילי מפעילות שוטפת של 286 מיליון שקל, לעומת תזרים חיובי של 121 מיליון שקל אשתקד. הפער האדיר שנפער בין הרווח הנקי לבין התזרים מפעילות שוטפת – שמייצגת למעשה את דו”ח רווח והפסד על בסיס מזומן – מוסבר בעיקר על ידי הגידול בהכנסות לקבל מממשלת ניגריה.
שיטת ההכרה בהכנסה המקובלת של קבלני ביצוע ב-IFRS מכונה שיטת התקדמות העבודות, לפיה ההכנסה מוכרת על סמך סכום החוזה על בסיס קצב התקדמות העבודות – כל שהרווחיות בגין הפרויקט נרשמת על פי שיעור השלמתו ליום המאזן. רישום ההכנסה מתבצע כנגד התקבולים מהלקוח ובמידת הצורך – ככל שקיים פער בין ההתקדמות לגבייה – גם כנגד נכס מאזני שנקרא הכנסות לקבל (לקוחות).
בדרך כלל, מעבר לחשבונות שמוגשים ללקוח על פי קצב ההתקדמות וההסכם החוזי, משלם הלקוח בתחילת החוזה מקדמה של 10%–20% עבור כלל החוזה, שמוצגת כהתחייבות במאזן ומחולטת על בסיס החשבונות שמוגשים ללקוח. מכאן יוצא שיתרת הכנסות לקבל היא סעיף מרכזי במאזנם של קבלני ביצוע, שמשקף את הפער שבין קצב ההכרה בהכנסה החשבונאי לבין זרם התשלומים על ידי הלקוח. ככל שפער זה גדול יותר ואף מתרחב ביחס לתקופות קודמות, הדבר יכול להעלות סימני שאלה לגבי עצם ההכרה בהכנסה וכן על בעייתיות בגבייה.
השימוש בשיטת התקדמות העבודות אינו אוטומטי ומותנה, בהתאם ל-IFRS, בשני תנאים מרכזיים: הראשון הוא קיומם של אומדנים מהימנים, במיוחד בנושא אמידת העלויות להשלמת הפרויקט כפי שמתקיים לעתים בתחילתם של פרויקטים או בפרויקטים מורכבים ומיוחדים, והשני הוא תחזית הגבייה של ההכנסות. ככל שאומדנים אלה לא מתקיימים במלואם, שיטת ההכרה בהכנסה המיושמת מכונה שיטת מרווח אפס, לפיה ההכנסות מוכרות עד גובה העלויות שאותן צופה הקבלן להשיב מהלקוח. לפי שיטה זאת, לא מוכר רווח מהפרויקט על פני תקופת הביצוע, אלא יוכר כזה, אם בכלל, רק על בסיס קבלת התשלומים העודפים בסופו של דבר, על אלה שהוכרו כהכנסות, או מנגד – כאשר יתבהרו האומדנים ותחזית הגבייה.
זכור המקרה של דניה סיבוס שנדרשה לבצע הצגה מחדש של דו”חותיה ולבטל את הרווח שנרשם לטובת שיטת מרווח אפס לאחר שהסתבר כי אומדני העלויות של כביש 431 שאותו הקימה לא היו נאותים.
הרציונל החשבונאי של התעלמות ממרכיב הרווח, שקיימת גם ב–USGAAP – שם דחיית הרווח מתבצעת באמצעות שימוש בשיטת העבודות הגמורות – נובע מהרגישות של סעיף ההכנסות על רקע עיקרון הזהירות. ניתן לדמות זאת לשני מגרשי משחקים שונים שבהם מתירה החשבונאות לשחק: ככל שאומדני ההשלמה לא מספיק נאותים או תחזית ההכנסות לא מספקת, “מגרש המשחקים” שבו ניתן להנהלה למצוא אומדני הכנסות הוא רק עד לגובה רמת העלויות שהתהוו בפועל. אומדן זה יכול כמובן להיות נמוך מגובה העלויות שהתהוו, אך הוא לא יכול להיות גבוה מהן.
דריסת רגל עסקית בעולם השלישי
להבדיל ממצב שבו לקוח נקלע לקשיים לאחר שהסחורה או השירות כבר סופקו לו, שמטופל במישור של ירידת ערך יתרת הלקוח שמכונה הפרשה לחובות מסופקים, הרי שככל שמצבו של הלקוח היה אמור להיות ידוע מראש – כללי החשבונאות לא מאפשרים להכיר בהכנסה הנ”ל. לכאורה מדובר במצב לא רציונלי, אך הוא קיים לעתים במציאות, כתוצאה, למשל, מאילוץ כלשהו או מאינטרס עסקי עתידי, כמו במקרה של דריסת רגל במדינות עולם שלישי.
מצב כזה התרחש לאחרונה בהקשר של מגה, כשמרבית יצרני המזון הסכימו להמשיך לספק לה מוצרים באשראי, גם לאחר שהתברר מצבה העגום, לאור האינטרס העסקי שלהם להמשך קיומה, והרצון של כל יצרן להימנע מלהיות זה שסותם עליה את הגולל. דוגמה אקטואלית נוספת לכך היא חברת החשמל, שבשנים האחרונות נאלצת מטעמים פוליטיים ומדיניים לספק חשמל לרשות הפלסטינית, בעוד שאינה צופה מראש שתקבל תשלום. בין ינואר לספטמבר 2015, למשל, לא הכירה חברת החשמל בהכנסות של כחצי מיליארד שקל בגין אספקת חשמל בפועל לרשות.
קושי גדול עוד יותר נוגע לקבלני ביצוע שמספקים שירות ארוך טווח, כשלקוח נקלע לקשיים כשהקבלן המבצע כבר נמצא בעיצומו של הפרויקט. ניתן להמחיש זאת דרך המקרה של קבוצת ברן שהקימה עבור בטר פלייס, לפני קריסתה, תחנות להחלפת סוללות. לקראת השלמת הפרויקט, בעקבות פרסום הדו”חות השנתיים של בטר פלייס ל–2012 שכללו הערת עסק חי, ועוד לפני הפסקת פעילותה, ביצעה ברן הפחתה של משמעותית של ההכנסות מהפרויקט בגין סכומים שלא צפתה שתגבה. ההפחתה בוצעה כנגד הכנסות, ולא במישור של הפרשה לחובות מסופקים.
המטבע הרשמי והמטבע בפועל
אם נחזור למקרה של שיכון ובינוי, מבלי להשוותו לדוגמאות הקודמות, הרי שלא ניתן להתעלם מאלמנט נוסף שמעיב על ההכנסה מממשלת ניגריה – סיכון המטבע. עיקר החוזים עם ממשלת ניגריה נקובים במטבע המקומי, נאירה, וחלקם צמודים לדולר, כך שמרכיב הרווח הגולמי לא בהכרח מוגן מבחינה מטבעית. השער של המטבע המקומי בניגריה אמנם קבוע, אך עסקות בפועל מבוצעות בכמחצית ממנו. כלומר, אף שהכנסות לקבל נרשמות לפי השער המקובע, הרי שמעשית, לאחר תשלום חובות עבור הספקים והעובדים, אותו רווח גולמי עלול להישחק משמעותית. מעבר לכך, הניסיון המר של מירלנד ואפריקה ישראל עם הרובל הרוסי מלמד כי גם כשיש הכנסות שצמודות לדולר, בסופו של דבר כוח הקנייה של הלקוח הוא מקומי.
המשבר בניגריה תפס את שיכון ובינוי בעיצומם של פרויקטים גדולים, שלפי דיווחיה התקדמותם הואטה על רקע הפיגור בתשלומים של הממשלה – הן בעקבות הקפאת התקציבים לאחר חילופי השלטון והן לאור הפגיעה ביכולת של הממשלה לעמוד בתשלומים. מבלי להיכנס להיעדר גילוי ספציפי בדו”חות שיכון ובינוי שפורסמו בשנה האחרונה, לרבות בדו”חות הרבעוניים, בדבר החוב של ממשלת ניגריה ועומק הפיגור, חשוב להדגיש כי המצב של ממשלת ניגריה הוא בעייתי מבחינת שיכון ובינוי הרבה מעבר למודל רישום ההכנסות, שהרי מדובר במחולל רווחיות ומרכיב מרכזי בשווי לאור צבר ההזמנות העצום והציוד המשמעותי.
90 מיליון שקל מחוץ למגרש המשחקים
שיכון ובינוי לא דיווחה עד כה לרבות לא בדו”חות הרבעונים על שינוי כלשהו במודל ההכרה בהכנסה שלה. לצורך ההמחשה, בהתבסס על שיעור רווח גולמי של 25%, הגידול בהכנסות לקבל רק בתשעה החודשים הראשונים של 2015 כשלעצמו כולל בחובו רווח גולמי של כ-90 מיליון שקל. סכום רווח גולמי זה צריך להיות לכאורה מחוץ למגרש המשחקים של הדו”חות הכספיים, עוד לפני שאלת הצורך בחובות מסופקים. מעבר לכך, יש לבצע אומדן של ההנהלה לגבי סכום העלויות שאותו היא צופה לגבות – לרבות לאור בעיית שער המטבע ומרכיב הערך הנוכחי הגלום בריבית הגבוהה, ורק בו להכיר כהכנסה.
בכל מקרה, נראה כי מודל ההכרה בהכנסה של שיכון ובינוי צריך להיבחן מחדש על ידי הדירקטוריון החל מתחילת 2015. ההאטה בקצב ההתקדמות היא הראיה הטובה ביותר לבעיה בתחזית לגביה של ההכנסות ולצורך בשימוש בשיטת מרווח אפס. מעבר לכך, ייתכן אף שכנקודת מוצא שיטת מרווח אפס היא זו שמתאימה למודל העסקי של סיכון וסיכוי בביצוע פרויקטים במדינות אלה, שבהן פיגורי בתשלומים על ידי מזמיני עבודה הם תופעה שגרתית, יחד עם שלל סיכונים נלווים. הפיצוי מתקבל אמנם דרך שיעורי הרווחיות הגבוהים, אך הרווחיות שנקבעת בסופו של דבר מבוססת בראייה העסקית על הגבייה בפועל.