התעריף הגבוה שמייצר עודף ביטחון לפנסיה של עובדי חברת החשמל

את המחיר של הפקדת היתר בקופות הגמל של עובדי חברת החשמל אנחנו משלמים

בשנים האחרונות חברת החשמל נדרשת להפקיד לטובת הפנסיה התקציבית של עובדיהכספים מעבר למחויבות שיש לה כלפיהם, על בסיס דיווחיה. כך, בעוד ההתחייבות האקטוארית כלפי העובדים במאזן החברה הסתכמה ב–23 מיליארד שקל בסוף 2013, הרי שיתרת כספי קופת הגמל (המכונה “יעודה”) שבה היא מפקידה כספים ל”כיסוי” ההבטחה של התחייבות זו מגיעה ל–25 מיליארד שקל.

עודף היעודה על ההתחייבות מופיע בנטו כנכס של כ–2 מיליארד שקל במאזן של חברת החשמל לתום 2013. בפועל, עודף היעודה היה צריך להיות 2.3 מיליארד שקל, מאחר שנכון לתום 2013 קיים לחברת החשמל גם חוב כלפי הקופה בסך 322 מיליון שקל. פער זה אף עשוי לגדול בעתיד הקרוב ליותר מ–6 מיליארד שקל – אם תתקבל החלטה שקיים בישראל “שוק עמוק” לאג”ח קונצרניות, כלומר שרמת הסחירות בשוק זה היא גבוהה.

מדובר במצב מוזר. חברה מפקידה סכומי כסף בקופה ייעודית, שמטרתה מתן ביטחונות לעובדים בגין ההתחייבות – בדומה לשעבוד פיקדון כלפי בנק – בסכום גבוה ממחויבותה בגין אותה התחייבות. מצב זה הוא פועל יוצא של הדרישה מחברת החשמל להפקיד לטובת עובדיה כספים בגובה מלוא כספי ההתחייבות ושל הפער הקיים בין אופן מדידת ההתחייבות לפנסיה בדו”חותיה (23 מיליארד שקל) לאופן שבו היא נמדדת בדו”חות קופת הגמל (25.4 מיליארד שקל), שעל בסיסה מתבצעות ההפקדות.

חברת החשמל מפקידה זה עשר שנים כספים בקופת גמל מרכזית לקצבה לכיסוי ההתחייבות לפנסיה בגין עובדיה. קופת הגמל, הכפופה לרגולציה של אגף שוק ההון באוצר, מנוהלת מ–2010 על ידי אינפיניטי. על פי תקנון הקופה, חברת החשמל נדרשת להפקיד בקופה תשלומים עד לסכום הדרוש להשלמת המחויבות האקטוארית שלה, בהתאם לחישובי הקופה.

הרקע להבדל בתוצאות המדידה נעוץ בכך שחברת החשמל עורכת את דו”חותיה בהתאם 
ל–IFRS, ולכן מודדת את ההתחייבות האקטוארית בהתאם לתקן הבינלאומי הרלוונטי (19 IAS), בעוד דו”חות קופות הגמל הם מוטי רגולציה וכפופים להוראות הממונה על שוק ההון. מטבע הדברים דו”חות אלה שמרניים יותר מדו”חות של חברות ציבוריות רגילות, שהרי מטרת הרגולציה להבטיח את התשלום לעובדים ולא לשקף את עלות ההטבות הפנסיוניות. גם ה–IFRS לכאורה מכיר בפער ולא מחיל את התקן על ישויות המנהלות תוכניות להטבות פרישה, כמו קרנות פנסיה וקופות גמל.

איזה שיעור היוון?

התחייבות אקטוארית ככלל מייצגת את הערך הנוכחי של התזרים העתידי שצפוי להיות משולם לפנסיונרים. לכן, שני הפרמטרים שמשפיעים בעיקר על מדידת ההתחייבות הם האומדן לגובה ההטבות בעתיד והעיתוי שלהן, ושיעור ההיוון שבו נעשה שימוש.

ניתן להמחיש את פערי התפיסה דרך סוגיית שיעור ההיוון. בעוד בהתאם ל–19 IAS שיעור ההיוון מנקודת ראות החברות נקבע לפי שיעור התשואה של אג”ח קונצרנית באיכות גבוהה, אם קיים להן שוק עמוק, ולפי אג”ח ממשלתית במקרה שלא קיים שוק עמוק – הרי שכללי החישוב הרגולטוריים דורשים שימוש בשיעור היוון הנגזר מתשואת אג”ח ממשלתית בכל מקרה. מאחר שתשואת אג”ח ממשלתית היא נמוכה יותר, הרי שהערך הנוכחי המתקבל יהיה בהכרח גבוה יותר.

נכון לעכשיו, נקודת המוצא היא כי בישראל אין שוק עמוק לאג”ח קונצרניות, ולכן בפועל הפער נוצר לא כתוצאה משיעור ההיוון, אלא מההנחות לגבי התשלומים בעתיד. ההבדלים בהנחות מביאים לפער בגובה כ–3.3 מיליארד שקל, לפני היוון. בהינתן שהחישובים הן לצורך דו”חות חברת החשמל והן לצורך דו”חות קופת הגמל מבוססים על אותם לוחות תמותה – הרי שהבדלים יכולים לנבוע מאומדנים לגבי גובה התשלומים העתידיים.

חברת החשמל מדווחת כי עיקר השוני בהנחות נובע מהנחת הגידול הריאלי בשכר, קצב קידומי עובדים, תוספת ותק, הסכמי שכר וכדומה. ניתן להעריך כי הפער נובע בעיקר משחיקה ריאלית של ההתחייבות בתקופת הפנסיה עבור עובדים פעילים, להבדיל מפנסיונרים שלגביהם ההצמדה למדד הוסדרה בחקיקה לפני שנתיים.

יתרה מכך, משום שמרבית התחייבות חברת החשמל נובעת מעובדים פעילים, הרי שהפער צפוי לגדול עם השנים.

ניתן להסביר את הפער בכך שבעוד לפי כללי החשבונאות ההתחייבות צריכה לשקף מחויבות משפטית או משתמעת קיימת כלפי העובדים, הרי שההתחייבות האקטוארית מבחינת קופת הגמל שואפת להביא בחשבון את התחזית – גם אם אינה מייצגת מחויבות קיימת. זו הנחה לא טריוויאלית, במיוחד כשמדובר בחברת החשמל שבה התשלומים לעובדים אמורים להיות מעוגנים מבחינה חוקית.

הצמדת הגמלאות של הפנסיונרים למדד ממחישה את הבעייתיות. בתחילת 2012 אישרה הכנסת חוק שמסדיר את הצמדת גמלאות הפנסיונרים של חברת החשמל למדד. כתוצאה מכך גדלה ההתחייבות האקטוארית בדו”חות הרבעון הראשון של 2012 בכמעט 3 מיליארד שקל. עם זאת, חברת החשמל לא נדרשה להפקדות נוספות, מאחר שההתחייבות בקופת הגמל כבר הביאה זאת בחשבון והיעודה שיקפה את הגידול בהתחייבות.

הפער בין ההתחייבויות אף עשוי לגדול בקרוב ב–4 מיליארד שקל, אם תתקבל החלטה כי בישראל קיים שוק עמוק לאג”ח קונצרניות. בימים אלה מתקיים בישראל דיון ציבורי ער בשאלת קיומו של שוק עמוק בעקבות טיוטת חוות דעת בעניין שהזמין המוסד לתקינה חשבונאית – הגוף שאמור להחליט על “עומק” השוק – שממליצה על מעבר לשוק עמוק. אם תתקבל החלטה ברוח מסקנות טיוטת חוות הדעת, ההתחייבות בדו”חות חברת החשמל תקטן, מאחר שבהתאם לתקן ההיוון יתבצע תוך שימוש בתשואת אג”ח קונצרנית באיכות גבוהה.

חברת החשמל מדווחת כי נכון לתום 2013 הממוצע המשוקלל של המרווח בין התשואות של אג”ח קונצרניות באיכות גבוהה (AA) לבין אג”ח ממשלתיות הוא 0.8%–1%, וכי השפעה של כל 0.1% בשיעור ההיוון על ההתחייבות האקטוארית שלה היא כ–410 מיליון שקל. הממוצע המשוקלל של המרווח עשוי לגדול בעתיד ולהגדיל את הפער בהתחייבויות הרבה יותר. בהתאם לדיווחי חברת החשמל בתום 2011 ובתום 2012 היה המרווח 1.8% בממוצע, שמשמעותו הגדלת הפער בכ–7 מיליארד שקל.

אף שהעלאת שיעור ההיוון תוביל להגדלת הונה העצמי של חברת החשמל, הרי שלאור האמור לעיל לא ישתחררו לחברה כספים מקופת הגמל – שהרי זו תמשיך ככל הנראה לבצע את החישוב לפי תשואת אג”ח ממשלתית.

הבעיה במקרה של חברת החשמל היא הסדר ההפקדות עם הקרן: לא רק שגובה ההפקדות החודשיות, כל עוד מתקיים חוב לקופה (322 מיליון שקל בסוף 2013), אינו נמוך מ–50 מיליון שקל, אם מתקיים עודף אקטוארי – הוא ייוותר בקופה עד לתקרה של 25%. כלומר, גם אם מבחינה תיאורטית יתבצע שינוי מקביל בדו”חות הקרן, הרי שלא ניתן יהיה להחזיר את העודף.

מדובר בנטל תזרימי כבד מאוד על חברת החשמל. כך, למשל, ב–2013 הפקידה החברה בקופה 797 מיליון שקל והיא צופה הפקדה של 760 מיליון שקל ב–2014.

המשמעות של יעודה היא מתן ביטחון לעובדים, כך שמבחינה משפטית כספי היעודה מובטחים לעובדים גם במקרה של פירוק ונושי חברת החשמל לא יוכלו לגעת בכספים. אין ספק שהאינטרס הצר של העובדים הוא שההפקדות ליעודה יהיו כמה שיותר גדולות, בלא קשר לכדאיות הכלכלית לחברה. עם זאת, נראה שגם העובדים רגישים להשלכות הציבוריות של הפער – ולכן ייתכן שינסו לפעול לאי קבלת חוות הדעת, כלומר דחיית ההמלצה לעבור להנחת שוק עמוק.

ניתן להמחיש את המשמעות של הפקדה ביתר בגין מרכיב שיעור ההיוון באמצעות הבנת הרציונל של השימוש בשיעור היוון של אג”ח קונצרנית באיכות גבוהה במקרה של שוק עמוק. במקרה כזה, התפיסה של תקן 19 היא שהחברה יכולה “לסלק” את ההתחייבות על ידי הפקדת סכום נמוך יותר, מתוך הנחה שמדיניות ההשקעה של הכספים תוביל בטווח הארוך לתשואה של אג”ח קונצרנית באיכות גבוהה.

במלים אחרות, השקעה באג”ח ממשלתיות בלבד אינה ניהול אחראי ויעיל של הכספים בראייה ארוכת טווח. בדיוק כמו שלא יעלה על הדעת שכל כספי החיסכון בקופת גמל יושקעו רק באג”ח ממשלתיות לכל אורך הדרך.

פתרון אפשרי

נדמה שבמקרה של חברת החשמל המצב בכל מקרה בעייתי: או שקיימת בעיה באומדנים שלה, מה שמעיד על ניפוח בהון שעליו היא מדווחת, או שהיעודה מופקדת ביתר – מה שמלמד על חוסר יעילות בהקצאת משאבים. לאור מצבה הפיננסי, מימון עודף היעודה מתבצע בהנפקות אג”ח. המשמעות היא שעלות מימון עודף ביעודה של 6 מיליארד שקל עשויה להגיע למאות מיליוני שקלים בשנה.

קשה להתעלם מכך, שעלות מיותרת לכאורה זו, בניתוח כלכלי, מועמסת בסופו של דבר על הציבור. הדבר מביא גם להגדלת המינוף, הגבוה ממילא, של חברת החשמל – מה שתורם להעלאת הריבית שהיא נדרשת לשלם בגיוסי האג”ח.

הפתרון יכול להגיע מכיוון התאמת גובה ההפקדות להתחייבות בדו”חות, או בקביעת הפקדות שנמוכות ממימון מלא של הקרן. בסקר של OECD מ–2010 נמצא שבמרבית המדינות יש בחברות חוסר ממוצע ביעודה של 10%–30%.