כולם כבר יודעים מה זה ביטקוין, אבל הממסד החשבונאי לא יודע איך לטפל בו

השימוש הגובר בעולם במטבעות דיגיטליים, וההכרה בביטקוין כאמצעי תשלום חוקי ביפן, יקשו על החשבונאות להמשיך להתעלם משאלת ההתייחסות אליו כמזומן ■ בינתיים, לחשבונאות אין פתרון סביר לטיפול בביטקוין — וישראלים שמוכרים אותו ברווח נדרשים לשלם מס

ההכרה של יפן בביטקוין כאמצעי תשלום חוקי ותחליף למטבע החל באפריל 2017 והשימוש הגובר בעולם במטבעות דיגיטליים, מציבים אתגר לא פשוט בפני הממסד החשבונאי. התחזקות הביטקוין ביותר מ–30% מתחילת החודש ובכ–100% מתחילת 2017, רק מעצימה את האתגר. היכולת להשתמש בביטקוין וחלקיקיו — שווי יחידה אחת שלו נאמד בימים האחרונים ב–1,800 דולר — כדי לרכוש מוצרים או שירותים, וכן להחליף אותם למטבעות מסורתיים בזירות המסחר, מחייבת את החשבונאות להתמודד עם שאלת ההתייחסות אליו כמטבע.

התקינה החשבונאית המסורתית אינה ערוכה להתמודדות עם המהפכה של מטבעות דיגיטליים. הייחודיות של המטבעות הדיגיטליים, כמו ביטקוין (Bitcoin) ואתריום (Ethereum), היא שהם לא מונפקים או מגובים על ידי מדינה כלשהי — אבל, בדומה למטבעות סטנדרטיים, הם אינם מקנים זכויות חוזיות לקבלת נכסים אחרים, אלא משמשים אמצעי תשלום. ערכם של מטבעות דיגיטליים, אם כך, נובע מעקומות הביקוש וההיצע שמייצגות את האמון בהם מצד המשתמשים. כפועל יוצא, ניתן לאמוד את שוויים באמצעות מחירם המצוטט בזירות המסחר באינטרנט.

צריך להתחיל בכך שמטבע דיגיטלי הוא נכס חשבונאי: הרי אין ספק כי האחזקה בו מקנה הטבות כלכליות עתידיות חזויות, ולו בשל היכולת למוכרו, כלומר להמירו למטבעות סטנדרטיים או להשתמש בו כאמצעי תשלום עבור מוצרים או שירותים. הבעיה נוגעת לאופן ההתייחסות של החשבונאות לנכס הזה — כלומר לזהותו החשבונאית.

ככלל, ניתן לחלק את הנכסים במאזן לשלוש קבוצות: נכסים מוחשיים, כמו רכוש קבוע ומלאי; נכסים פיננסיים, כמו מזומן, הלוואות ומניות; ונכסים לא־מוחשיים, כמו מותג ופטנט. כל קבוצה גוזרת גם את הטיפול החשבונאי המנחה שמיושם לגביה. כך, למשל, בעוד נכס לא־מוחשי ומלאי נמדדים בדרך כלל לפי עלות, מתוך תפישה שתהליך ההכרה בהכנסה בגינם עדיין לא התרחש — הרי שביחס לנכסים פיננסיים, לרבות מזומן, המדידה מתבצעת לפי ערכם או שוויים ההוגן, בעיקר לאור הפאסיביות של ההחזקה בהם.

ה–IFRS מתייחס למזומן כנכס שמייצג את אמצעי החליפין, ולכן הוא הבסיס שלפיו עסקות נמדדות ומוכרות בדו”חות כספיים. בהעדר הגדרה מסודרת למזומן, גם ההתייחסות לשווי מזומנים, בהקשר של דו”ח תזרים מזומנים, לא עוזרת בהתמודדות עם השאלה, האם מטבעות דיגיטליים הם מזומן. שווי מזומנים מוגדרים כהשקעות לזמן קצר ברמת נזילות גבוהה שניתנות להמרה בנקל לסכומים ידועים של מזומנים ואשר חשופות לסיכון לא משמעותי של שינויים בשווי. לכאורה, מאחר שהתנודתיות במחיר של מטבעות דיגיטליים היא גבוהה וההשקעה חשופה לסיכון משמעותי של שינוי בשווי — ההגדרה אינה מתקיימת. עם זאת, ככל שמדובר במזומן יש לכאורה לבחון את התנודתיות בראי יחידת המטבע שבה נקובים הנכסים, ולא ברמת מטבע ייחוס אחר, כך שאין תנודתיות במונחי המטבע הדיגיטלי.

לפחות עד כה נראה שכללי החשבונאות לא רואים במטבעות הדיגיטליים מזומן, מאחר שאלה עדיין אינם בגדר הילך חוקי במובן זה שלא ניתן לחייב מוסדות, ובפרט ריבוניים, לקבל תמורה הנקובה בהם. מה גם שהמטבעות הדיגיטליים אינם מגובים על ידי ישות ריבונית כלשהי ואינם מונפקים על ידי בנק מרכזי. בנוסף, לפחות לעת זו, השימוש במטבעות דיגיטליים כאמצעי חליפין אינו נפוץ בהשוואה למטבעות סטנדרטיים.

אם לא רואים במטבעות דיגיטליים מזומן קיים קושי רב להתייחס אליהם לפי ה–IFRS כאל נכסים פיננסיים. הסיבה לכך היא שנכס פיננסי מוגדר בתור מזומן, מכשיר הוני של ישות אחרת, או זכויות חוזיות לקבלת נכס פיננסי אחר. כתוצאה מכך נותר להתייחס לכאורה אל מטבעות דיגיטליים כמלאי או כנכסים לא־מוחשיים.

מוזר מאוד להתייחס לביטקוין כמלאי, שמוגדר באופן כללי כנכס המוחזק לצורכי מכירה במהלך העסקים הרגיל. אין אמנם הכרח שמלאי יהיה נכס מוחשי, אבל המרכיב של מהלך העסקים הרגיל לא בהכרח מתקיים — במיוחד כשהמטבעות הדיגיטליים מתקבלים כאמצעי תשלום בלבד, ולא למטרת מסחר בהם. מדידת מלאי נעשית על פי הנמוך מבין עלותו ושווי המימוש נטו, למעט לגבי סוחרים בקומודיטיס המודדים את המלאי שלהם בשווי הוגן בניכוי עלויות מכירה, כנגד רווח והפסד.

נותרנו עם נכסים לא־מוחשיים: המטבעות הדיגיטליים ניתנים לזיהוי וחסרי מהות פיזית — להבדיל למשל מזהב, שמטופל כמלאי כי הוא לא אמצעי תשלום אבל הוא מוחשי. הבעיה היא שכללי הרישום של נכסים לא־מוחשיים אינם מתאימים למטבע דיגיטלי, שהרי גם אם הם מתקיימים כשהמטבע הדיגיטלי נרכש מצדדים אחרים, נוצרת למשל בעיה ברישומו כשהוא נוצר ב”כרייה” (Mining). מטבע דיגיטלי כנכס לא־מוחשי נמדד לפי עלות מופחתת, וכשמתקיים לגביו שוק פעיל ניתן ליישם גם את מודל הערכה מחדש — מדידה לפי שווי הוגן, כשעליית ערך תירשם ברווח כולל אחר.

זה די ברור שהפתרונות הקיימים ב–IFRS לא באמת מתאימים. בין אם הטיפול במטבעות הדיגיטליים הוא כנכס לא־מוחשי ובין אם כמלאי — בסיס המדידה המוביל, עלות, אינו מביא לביטוי את מהות המטבע הדיגיטלי כאמצעי תשלום בדומה למזומן. תוצאה דומה היתה מתקבלת אילו המטבע הדיגיטלי היה נמדד כמו נגזר, לפי שווי הוגן דרך רווח והפסד.

אינטרסים שלטוניים

אחזקה בביטקוין עדיין אינה נפוצה בחברות ציבוריות, אבל מעניין לראות את דו”חות קרן הנאמנות האמריקאית Bitcoin Investment Trust, שמאפשרת להשקיע בביטקוין באופן עקיף. הקרן, שהחזיקה בסוף מארס ביטקוין בשווי של כ–189 מיליון דולר, מסווגת זאת לפי הכללים הרגולטוריים הרלוונטיים לה כקומודיטיס — ומטפלת בכך לפי שווי הוגן לרווח והפסד.

על רקע קיומן של כמה זירות מסחר, לצורך אמידת השווי ההוגן בוחרת הקרן את הזירה הפעילה ביותר, בעלת השונות היומית הנמוכה ביותר במחיר שעומדת בכללי הרגולציה האמריקאית. בהתאם לכך, דרגת האיכות החשבונאית של השווי ההוגן היא רמה 2, שהיא מתחת לרמה 1 המייצגת מחיר שוק פעיל. על האתגר של אמידת השווי ההוגן מעידה העובדה שבשלוש השנים האחרונות הוחלף כבר פעמיים השוק למסחר בביטקוין שבו עושה הקרן שימוש לצורך המדידה.

לממסד הפיננסי יש קושי רב לקבל את הביטקוין כמטבע מוכר, במיוחד מאחר שהוא אמצעי לסחר חליפין שאינו מונפק על ידי בנק מרכזי, אלא על ידי שחקנים לא מזוהים ונמצא “מעל לראש” של המדינות — לרבות שימוש עברייני, כמו אירוע הסייבר העולמי מסוף השבוע האחרון. התנודתיות הרבה והחשש מנפילה בערכו מסייעים עד כה להרחקת הציבור הרחב, אם כי זה לא יימשך בהכרח לאורך זמן. גם הקשחת הרגולציה על בורסות הביטקוין בסין, במטרה להיאבק בהלבנת הון דרך מסחר, לא פגעה משמעותית בשווי המטבע ונכון להיום הוא אסור לשימוש רק במדינות בודדות, כמו בנגלדש, בוליביה וקירגיזסטן.

צריך לזכור שאינטרסים של מדינות עשויים להשפיע גם על ההגדרות החשבונאיות — אף שאלה אמורות להיות ניטראליות. דוגמה שממחישה זאת מהחודש האחרון היא ההחלטה של רגולציית באזל לראות בנכסים המאזניים שייווצרו לבנקים מכניסת החכירות התפעוליות למאזן כנכס מוחשי ולא בלתי־מוחשי — כל עוד הנכס המוחכר הוא מוחשי. ההחלטה, אף שאינה טריוויאלית מבחינה חשבונאית, מונעת פגיעה ביחסי הלימות ההון של הבנקים באירופה.

הכיס הפרטי

סוגיית ההכרה בביטקוין כמטבע אמורה לעניין את הישראלים שמחזיקים בו. הסיבה לכך היא שלפי חוקי המס רווחים והפסדים בגין מטבע לא ממוסים בידי יחיד. בהתאם לטיוטת חוזר שפירסמה רשות המסים השנה, היא לא רואה בביטקוין מטבע — ולכן רווחים שינבעו ממימושו חייבים במס. לצורך המחשה, יחיד שהשקיע במטבע ספקולטיבי ומימש את השקעתו ברווח נאה, לא ישלם כלל מס — בעוד מי שמכר ביטקוין ברווח, ישלם מס עלמלוא הרווח שנוצר לו.

ההקלה במדיניות המס בעולם על ההשקעה בביטקוין כמטבע צפויה להגיע יחד עם ההכרה הרשמית בו. באוסטרליה, למשל, החליטו כי מיולי 2017 מיסוי ההשקעה בביטקוין יהיה זהה למיסוי שמוטל על השקעה בכל מטבע אחר. הגישה המקלה באוסטרליה מלווה גם בפנייה לקבלת הבהרות ביחס לטיפול בביטקוין לפי ה-IFRS.

ככל שהשימוש העולמי בביטקוין לביצוע עסקות יגבר לא תיוותר למוסדות התקינה החשבונאית ברירה, אלא להכריע שמדובר במטבע, או לתפור מודל חשבונאי שמוביל לתוצאה דומה. המגמות העולמיות, ובמיוחד האפשרות התיאורטית שכל אחד, גם בישראל, יכול לבצע רכישה ביפן בביטקוין, עשויות לטרוף את הקלפים.