שובר הגלים טבע בין דו”חות הנמלים

עסקת חכירה צריכה להיות מסווגת בהתאם למהותה – לא כך היה בחברות הנמל

אף שדו”חות כספיים נוקבים במספרים מדויקים, אנו נוטים לשכוח שהם משקפים במידה רבה את שיקול הדעת של ההנהלה, לא רק בנוגע לאומדנים והערכות לגבי העתיד – אלא גם בעניין אופן היישום של המדיניות החשבונאית. תזכורת לשיקול הדעת הקריטי הזה ניתנת לנו במקרים שבהם כל אחד משני הצדדים של אותה עסקה מדווח עליה לציבור באופן אחר לגמרי.

דוגמה בולטת לכך היא אופן הטיפול בהחכרת נכסים המחוברים למקרקעין של הנמלים – רציפים, מבנים ותשתיות כמו שוברי גלים, המכונים “שטחים צהובים” – מחברת נמלי ישראל (חנ”י) לחברות הנמל, שמתבטא בסתירה חריפה בין הדו”חות הכספיים של אותן חברות ממשלתיות. הרקע לכך הוא הטיפול החשבונאי הקיים בחכירות שמבוסס על מודל דיכוטומי מיושן.

לפי המודל, כל החכירות מסווגות לשני סוגים: חכירה מימונית, שמייצגת חכירה המעבירה אל החוכר במהות את כל ההטבות והסיכונים הנלווים לבעלות בנכס – ובהתאם מטופלת כמכירה, וחכירה תפעולית שבה לא מועברים ההטבות והסיכונים לחוכר – ובהתאם מטופלת כהשכרה. אחד הפרמטרים המרכזיים לסיווג חכירה כמימונית הוא מצב שבו תקופתה מהווה את עיקר אורך החיים הכלכליים של הנכס נשוא החכירה, מה שבדרך כלל לא מתרחש בחכירה רגילה של קרקע המסווגת, לכן, כתפעולית.

בחכירה מימונית, שכאמור מהווה במהותה הכלכלית עסקת מכר, החוכר מכיר בנכס במאזנו ומנגד בהתחייבות לשלם את דמי החכירה, לפי ערכם הנוכחי, בעוד המחכיר גורע ממאזנו את הנכס ורושם במקומו יתרת חייבים בגובה הערך הנוכחי של תשלומי החכירה העתידיים. לעומת זאת, כשחכירה מסווגת כתפעולית, המחכיר ממשיך להציג את הנכס במאזנו ומכיר בתקבולי החכירה כהכנסה, בעוד החוכר מכיר בתשלומי החכירה כהוצאה.

כשמדובר בנכס עתיר פחת, האינטרס הדיווחי של החוכר הוא לסווג את החכירה כתפעולית ושל המחכיר – כמימונית, כדי להימנע מרישום הוצאות הפחת. בנוסף, משום שסיווג חכירה כתפעולית מונע רישום התחייבות ומשפר את יחסי המינוף של החוכר, הרי שפעמים רבות חוכרים מנסים לבנות את העסקות כך שיעמדו בהגדרת חכירה תפעולית.

התפישה היא שאותה עסקת חכירה צריכה להיות מסווגת בהתאם למהותה כתפעולית או מימונית באופן עקבי, הן בדו”חות המחכיר הן באלה של החוכר. אחרת, יכול להיווצר מצב אבסורדי שבו אותו נכס מופיע במקביל במאזנים של שתי חברות שונות – או לא מדווח במאזנים של אף חברה. מצב כזה נוצר במקרה של חברות הנמל שחוכרות נכסים מחנ”י, שאפילו קיבל ביטוי בדו”ח מבקר המדינה ל-2011.

הסיווג האפור של השטחים הצהובים

החל ב-2005 משמשת חנ”י חברת הפיתוח והנכסים של נמלי ישראל, ותפקידיה, בין השאר, הם להחזיק מקרקעין ונכסים אחרים בתחום הנמלים, שהועברו אליה מהמדינה, ולהחכיר אותם לחברות הנמל ל-49 שנה, תמורת דמי שימוש. חנ”י טיפלה בדו”חותיה בהחכרת הזכויות בקרקע כחכירה תפעולית, ובהחכרת הנכסים המחוברים לקרקע כחכירה מימונית – כלומר, גרעה אותם ממאזניה. כדי להבין סדרי גודל, די לציין כי לתום 2008 ובטיוטת הדו”חות ל-2009 (לפי דו”ח המבקר), הסתכמה יתרת החייבים בגין החכירה המימונית בדו”חות חנ”י בכ-1.5 מיליארד שקל.

עד הדו”חות של 2008 הציגו חברות הנמל באופן תואם את הנכסים בדו”חותיהן, כך שהקרקע סווגה כחכירה תפעולית והנכסים המחוברים סווגו כחכירה מימונית. בהתאם, הנכסים המחוברים הוצגו כרכוש קבוע כנגד התחייבות בגין חכירה מימונית בסכום דמי השימוש המהוונים שהחברות צפויות לשלם בתקופת החכירה, כשבכל שנה נרשמו הוצאות פחת בגין הרכוש הקבוע.

חברות הנמל אפילו בחרו ב-2007 באפשרות חשבונאית שניתנה להן בתקינה הישראלית לשערך באופן חד-פעמי, בהליך שנקרא עלות נחשבת, את הנכסים המחוברים לשווי הוגן. כך, חברת נמל חיפה שיערכה את הנכסים המחוברים לתום 2006 בכ-660 מיליון שקל עד כמיליארד שקל, כנגד הגדלת ההון והוצאות הפחת בכ-13 מיליון שקל לשנה.

בעת עריכת טיוטת תשקיף להנפקה ב-2010 (שעדיין לא יצאה לפועל), החליטו החברות של נמלי אשדוד וחיפה לשנות בדו”חות ל-2009 את הסיווג של חכירת “השטחים הצהובים” מחכירה מימונית לתפעולית. בעקבות זאת הן ביטלו במאזניהן את הסעיפים של רכוש קבוע והתחייבות בגין חכירה מימונית – ובמקום זאת הציגו כהוצאה רק את התשלומים בגין הנכסים.

השינוי טופל כתיקון טעות, שגרר הצגה מחדש של הדו”חות לשנים קודמות. הסיבה לכך היא שהתקינה החשבונאית אינה מאפשרת לשנות את סיווג החכירה במהלכה רק בגלל שינוי בשיקול הדעת או אפילו שינוי באומדנים ובנסיבות – אלא רק במקרה של שינוי תנאי החכירה.

כדי להבין את המשמעות האדירה של החיסכון בהוצאות הפחת, מעבר לדיאטה המאזנית שמשפרת את יחסי המינוף של חברות הנמל, די לציין כי בהתאם לדו”ח מבקר המדינה התיקון למפרע גרם לכך שכבר לתום 2008 עלתה יתרת העודפים של חברת נמל אשדוד ב-139 מיליון שקל ושל חברת נמל חיפה בכ-64 מיליון שקל.

חברת נמל חיפה, למשל, מנמקת בדו”חות 2010 את הטיפול בחכירת המחוברים כחכירה תפעולית, בכך שבהתאם לחוות דעת שקיבלה, אורך החיים הכלכלי של המחוברים עולה בהרבה על תקופת החכירה. בנוסף, החברה דיווחה כי על פי מודל הלנדלורד (landlord) שממשלת ישראל אימצה באוגוסט 2008, המדינה היא זו שמחזיקה בבעלות על הנכסים והתשתיות האסטרטגיים, שלעולם לא יעברו לבעלות חברות הנמל, אלא יועמדו באמצעות חנ”י לחברות הנמל לשימוש תפעולי בלבד.

בדו”ח המבקר מצוין כי ב-2011 ביקשה רשות החברות מחנ”י להציג בספרי החברה את הנכסים שהעמידה לשימוש חברות הנמל כנכסים בחכירה תפעולית, באופן שיוצגו כרכוש קבוע המתאים לטיפול החדש בחברות הנמל. עם זאת, הנהלת חנ”י לא מצאה טעות באופן רישום החכירה נכון למועד ההתקשרות בחכירה (2005), והגיעה להסכמה עם רשות החברות כי תמשיך לדווח בדו”חותיה ל-2009 ו-2010 על הנכסים המחוברים כחכירה מימונית, עד כניסתה לתוקף של הרפורמה בתעריפים. רק החלת הרפורמה, באוקטובר 2010, מהווה לדעת חנ”י עילה לשינוי הסיווג של החכירה כתפעולית.

עסקת מכירה בלי קונה

מחוסר העקביות בטיפול בחכירה בשנים 2005-2010 מתבקשת המסקנה כי אחד הצדדים טועה. כמו כן לא ניתן להתעלם מהאינטרסים הדיווחיים של חברות הנמל לשפר את דו”חותיהן ערב ההנפקה המתוכננת. כדי להבין את עומק הסתירה, הרי שהמשמעות היא שצד אחד לעסקה רואה עצמו כמוכר בעוד הצד השני אינו רואה עצמו כקונה. התוצאה המשעשעת היא שהנכסים המחוברים אינם מופיעים בשנים אלה בדו”חות חנ”י או בדו”חות חברות הנמל – מה שמעורר חשש שטבעו בים.

מה שמחדד עוד יותר את האבסורד הוא שמדובר בחברות אחיות. המדינה, בעלת השליטה בשתי החברות שאמורה לאחד את דו”חותיהן, נדרשת לתקנם כדי לכלול את הנכסים המחוברים.