פער הזמן מנהל את רווחי בנק לאומי

הקדמת פרסום דו”חות 2013 היתה מובילה את הבנק לתשואה של 8.3% על ההון

בדוחות הכספיים לרבעון הראשון, לראשונה זה שנים, לא כלל לאומי את חלקו בתוצאות החברה לישראל.

ההשקעה של לאומי בחברה לישראל (18%) מטופלת בשיטת השווי המאזני, שלפיה רושם הבנק מדי תקופה את חלקו ברווח/הפסד של החברה. התוצאה המוזרה נובעת מהיישום של דרישת המפקח על הבנקים להקדים את פרסום דו”חות הבנקים, בשילוב העובדה שדו”חות החברה לישראל מתפרסמים מאוחר יותר. תוצאה זו היתה אמורה להתקבל כבר בדו”חות לאומי ל–2013, שפורסמו לפני כחודשיים, אילולא אישר המפקח לבנק לאומי חריגה מיוחדת בנושא.

הרקע הוא הוראה חדשה של המפקח, מספטמבר 2013, בעניין קיצור הדרגתי של פרק הזמן מתום תקופת הדיווח עד למועד פרסום הדו”חות הכספיים, החל מדו”חות 2013. עד לדו”חות ל–2013 נדרשו הבנקים בישראל, בדומה לכל חברה ציבורית אחרת, לפרסם את הדו”חות השנתיים שלהם תוך שלושה חודשים מתאריך המאזן ואת הדו”חות הרבעוניים תוך חודשיים.

ההקדמה יושמה במערכת הבנקאות, למעט בלאומי, בדו”חות 2013, שפורסמו עד 20 במארס, ואמורה להמשיך בכך שהדו”חות הכספיים ל–2014 יפורסמו עד 10 במארס 2015 ולהסתיים בכך שדו”חות 2015 יפורסמו לא יותר מחודשיים מתום השנה. הדו”חות הרבעונים של 2014 נדרשים להתפרסם תוך 55 ימים מתאריך המאזן. ב–2015 הם נדרשים להתפרסם תוך 50 יום מהמאזן – וב–2016 ואילך תוך 45 יום.

הקדמת פרסום הדו”חות של חברה מחזיקה, דורשת ככלל גם את הקדמת פרסום הדו”חות של יתר החברות המוחזקות בשרשרת. לעניין זה, חברות מוחזקות יכולות להיות גם חברות בנות שלגביהן מיוחד הליך של איחוד הדו”חות וגם חברות כלולות, שבהן קיימת השפעה מהותית, אך לא שליטה – ושלגביהן מיושמת שיטת השווי המאזני.

בדרך כלל חברה בת מתאימה את לוח הזמנים של הכנת הדו”חות ללוח הזמנים של החברה האם. לכן, חברה בת פרטית של חברה ציבורית פועלת לאשר את דו”חותיה לפני מועד אישור הדו”חות של החברה האם. כפועל יוצא, במקרה של שרשרת החזקות של חברות ציבוריות, ניתן לראות כי סדר הפרסום של הדו”חות הוא מלמטה למעלה. כך לדוגמה, שופרסל פירסמה את דו”חות הרבעון לפני אלה של החברת האם, דסק”ש, שבעצמה פירסמה את דו”חותיה לפני אלה של החברה האם שלה – אי די בי פיתוח.

אותו צורך נוצר גם כשמדובר בחברה כלולה, שהרי כחלק מיישום שיטת השווי המאזני נדרשת החברה המחזיקה לקחת את חלקה ברווח או בהפסד של החברה הכלולה במשך התקופה. כלומר כדי ליישם את שיטת השווי המאזני, נדרשת החברה המחזיקה לקבל דו”חות מבוקרים או סקורים של החברה הכלולה לפני שהיא מאשרת את דו”חותיה.

עם זאת, להבדיל מחברה בת, שבה קיומה של שליטה מאפשר בדרך כלל לחברה האם לדרוש את פרסום הדו”חות של החברת הבת במועד המבוקש, כשמדובר בחברה כלולה יכולה להיווצר בעיה, שכן ייתכן שהחברה הכלולה, משיקוליה, לא תפרסם את הדו”חותיה מספיק מוקדם.

לכן קובעים לעתים קרובות הסכמי השקעה בחברות מוחזקות חובת פרסום דו”חות בלוחות זמנים שיאפשרו לחברה המחזיקה לכלול את תוצאות החברה המוחזקת בדו”חותיה.

זכור, למשל, המקרה של הסכסוך בין דיסקונט לבנק הבינלאומי לפני כמה שנים, שבעטיו נדרש דיסקונט להמתין לפרסום דו”חות הבינלאומי כדי שיוכל ליישם את שיטת השווי המאזני ביחס להשקעתו בבינלאומי (26%) תוך שימוש בדו”חות הפומביים שלו.

כפשרה יישומית, ה–IFRS מכיר בכך שלעתים אין זה מעשי לדרוש מחברה כלולה (ולעתים אפילו מחברה בת) להכין דו”חות לתאריך מוקדם יותר ומאפשר לחברה המחזיקה לעשות שימוש בדו”חות לתאריך אחר של החברה המוחזקת בהליך שמכונה “פער זמן”. פער הזמן מוגבל לתקופה של עד שלושה חודשים, וחייב להיות כזה שבו הדו”חות של החברה המוחזקת מקדימים את אלה של המחזיקה – ולא להפך. כמו כן, קיימת דרישה לשמור על פער הזמן בעקביות מתקופה לתקופה.

“בור” חשבונאי חד פעמי

בעוד שמירה על פער הזמן בעקביות יוצרת מצב של פיגור בנתונים בלבד, הרי היישום לראשונה של פער זמן יוצר “בור” חשבונאי חד פעמי. אם נחזור למקרה של לאומי, הרי שלמועד פרסום הדו”חות שלו לרבעון הראשון, לפני שבוע, לא היו בידיו דו”חות הרבעון של החברה לישראל. כפועל יוצא, לאומי לא כלל את חלקו בתוצאות של החברה לישראל לרבעון. למרות העיוות החד פעמי, מעתה והלאה לאומי ייקח למעשה את חלקו ברווח/הפסד של החברה לישראל בפיגור עקבי של רבעון.

כעת גם ניתן להבין את המשמעות של הדחייה שקיבל לאומי ביישום הקדמת הדד ליין: אילולא הדחייה, לאומי לא היה נדרש לכאורה לכלול את תוצאות של החברה לישראל לרבעון הרביעי של 2013, שהסתכם בהפסד של כ–407 מיליון דולר, בדו”חותיו ל–2013, מה שהיה מוביל לרווח גבוה יותר לבנק ב–2013.

חלקו של לאומי בהפסד זה מסתכם בכרבע מיליארד שקל – סכום שהיה משנה את התשואה להון ל–2013 מ–7.6% ל–8.3%, עובדה שהיתה מגדילה באופן מהותי את הבונוסים למנהלי הבנק ולעובדיו. במקרה כזה תוצאות הרבעון הראשון של 2014 היו נחתכות בכ–30%.

נקודה מעניינת בהקשר זה היא שדו”חות בנק לאומי מלמדים כי ברבעון הרביעי של 2013 הוא רשם חלק בהפסד של החברה לישראל של 179 מיליון שקל בלבד, ובאופן מוזר רשם ברבעון הראשון של 2014 התאמות נוספות להון של החברה לתום 2013 של 46 מיליון שקל. הבאה בחשבון של הפסדי אקוויטי אלה כבר ב–2013 היתה לכאורה מורידה את התשואה להון בגין 2013 ל–7.4% בלבד.

מבלי להיכנס לשאלות של מהותיות ושל קיומן של השפעות מקזזות, יש לזכור את הרגישות הגדולה בהקשר זה, שהרי הבונוסים לבכירי לאומי ועובדיו, שהסתכמו ב–2013 בקרוב ל–400 מיליון שקל, כמעט 20% מהרווח הנקי הותנו בהשגת תשואה להון של 7.5% לפחות.

ההפסד של כיל יחכה לרבעון השני

היבט נוסף בהקשר זה הוא אופן הטיפול באירועים ועסקות שמתרחשים בפער הזמן. בהתאם ל-IFRS, במצב של פער זמן יש לבצע תיאומים בגין השפעתם של עסקות משמעותיות או אירועים משמעותיים, המתרחשים בפער הזמן. הרציונל הוא שגם אם הפער נשמר בעקביות ונוצר קיזוז בין התקופה שלא נלקחה בחשבון לתקופה שנלקחה בפועל, הרי שהוא בהכרח לא נוצר עבור אירועים חד פעמיים, שכן מדובר בהקלה יישומית גרידא.

עם זאת, לחברה המחזיקה לא תמיד קיימת במקרים כאלה – במיוחד כשהחברה המוחזקת היא כלולה – יכולת לאמוד את השפעת האירועים. דוגמה לכך, שמעלה את הפרובלמטיות של פער הזמן במלוא עוצמתה כבר ברבעון הראשון להיווצרות הפער בלאומי היא השפעת פסק הבוררות בין כיל, החברת הבת העיקרית של החברה לישראל, למדינה.

אף שפסק הבוררות, שבו הפסידה כיל, ניתן סמוך לפני מועד פרסום דו”חות הרבעון הראשון של בנק לאומי, הבנק לא כלל בהם את חלקו בהפסד. פסק הבוררות הוא אירוע מחייב התאמה, לאור השלכותיו על העבר, ולכן די לכאורה בידיעה עליו עד למועד פרסום הדו”חות בכדי לדרוש את התאמתם.

עם זאת, לאור הצורך ברישום ההשפעה של ההפסד בבוררות בדו”חות הרבעון הראשון של החברה האם שלה – החברה לישראל – פירסמה כיל השבוע אומדן ראשוני ומינימלי להפסד נטו בגין הבוררות – 70 מיליון דולר. המשמעות היא שבנק לאומי ירשום את חלקו בהפסד, כ–12.5 מיליון דולר, רק בדו”חות הרבעון השני.

תופעות הלוואי המוזרות של הטיפול בפער הזמן, ימשיכו להופיע בדו”חות לאומי כל עוד הוא ימשיך ליישם את שיטת השווי המאזני לגבי השקעתו בחברה לישראל. בהקשר זה לא ניתן להתעלם מכך שאיבוד השפעה מהותית בחברה ומעבר לטיפול בהשקעה כנכס פיננסי לפי שווי הוגן לא רק שתמנע את העיוותים האלה, אלא גם תייצר ללאומי רווח חד פעמי עצום לאור תפיסת המימוש הרעיוני.

לצורך המחשה, הפער בין מחיר השוק של ההשקעה לערכה בספרים מסתכם נכון לתום הרבעון הראשון בכ–1.6 מיליארד שקל לפני מס, ובחישוב גס 1.2 מיליארד שקל לאחר מס – יתרת השקעה של 1.1 מיליארד שקל אל מול שווי שוק של 2.7 מיליארד שקל.

תסריט של איבוד השפעה מהותית בחברה לישראל אינו בלתי אפשרי, והוא נמצא לכאורה בשליטה של לאומי גם ללא מכירת חלק מההחזקה – כמו באמצעות ויתור על מינוי אחד משני הדירקטורים בחברה לישראל. תסריט זה, שישפר את הון הליבה של הבנק הופך לריאלי במיוחד על רקע הדרישה בחוק הריכוזיות מלאומי לרדת עד 2019 לאחזקה של 10% בחברה לישראל.

להקדים גם בישראל

על אף החשש מהסטת רווחים בין תקופות לאור פער הזמן, חשוב להדגיש את החשיבות של דיווח מוקדם על התוצאות בשיפור התזמון של הדו”חות ובכך את השימושיות שלהם.

המודל האמריקאי שהחל להיבנות על ידי רשות ני”ע בארה”ב (SEC) כבר לפני כעשור יוצר שוני על בסיס גודל. החברות הגדולות ביותר נדרשות לפרסם את הדו”ח השנתי תוך 60 יום מתאריך המאזן, ואת הדו”ח הרבעוני תוך 40 יום.

הרציונל הוא שקיצור מועד הפרסום מגדיל את עלויות הדיווח, ולכן האיזון הראוי הוא שמדווחים גדולים יכולים לעמוד בכך לצד העובדה שמבחינת שוק ההון יש חשיבות יתרה בהקדמת פרסום תוצאותיהם של המדווחים הגדולים.

מהלך דומה לזה של המפקח על הבנקים מתבצע גם בחברות הביטוח. כפי שנאמר בטור הזה בעבר, ראוי שרשות ניירות ערך תדרוש, באופן דומה למודל האמריקאי, מחברות ת”א 100 את הקדמת הדו”חות, ובאופן מואץ יותר מחברות ת”א 25. מעבר לשיפור חשוב ברמת האינפורמטיביות בשוק ההון, מהלך משמעותי כזה יקרין על חברות רבות לאור מבנה ההחזקה במשק ויחסוך את החשבונאות הפרמיטיבית של פערי זמן.