לתוך הוואקום שהותיר ה-IFRS בהיעדר דרישה להצגת דו”חות כספיים נפרדים (“סולו”) של החברה האם, נכנסה באחרונה רשות ני”ע וחייבה לצרף נתוני סולו (תקנה 9 ג’) גם בדו”חות הרבעוניים.
דו”חות הסולו הם לא רק כלי חיוני לבעלי החוב, אלא מהווים במקרים מסוימים דו”ח עיקרי לניתוח, כמו לגבי חברות אחזקה, שבהן הדו”חות המאוחדים כמעט חסרי משמעות; רק בדו”חות הסולו ניתן לראות את ההלוואות וההכנסות הבין-חברתיות, לרבות דמי ניהול, וניתן לעמוד על בעיות נזילות בחברה האם – כפי שהוכח במקרה של אפריקה ישראל.
בקצה השני של הסקאלה נמצאות חברות שפעילותן היא למעשה אחת, כך שדו”חות הסולו אינם מוסיפים מידע מהותי. דוגמה לחברה שאף השיגה פטור מהכללתם היא אל על, שמחזיקה בבעלות מלאה בכמה חברות, בהן תמ”מ (מייצרת ומספקת ארוחות בעיקר לאל על), שאין להן פעילות עצמאית, אלא מייצגות רכיבי פעילות שהופרדו משיקולים רגולטוריים ואחרים (כמו הסכמי שכר).
הכללים החדשים, שמתמקדים בנתונים מתוך הדו”חות המאוחדים המתייחסים לחברה האם, התגבשו ברוב המקרים בפרקטיקה, בעקבות הבהרה שפורסמה, לדו”חות סולו מבוקרים לכל דבר הכוללים ביאורים תמציתיים. בהתאם לכך, ההון והרווח “סולו” זהים לחלק החברה האם בהון וברווח המאוחדים – כך שיתרת ההשקעה בחברות המוחזקות והרווחים בגינה מחולצים כמספרים מאזנים.
מתכונת זו, הדומה במהותה לשיטת השווי המאזני שהיתה מקובלת בעבר בדו”חות הסולו, מוצגת מחוץ לדו”חות הכספיים, מאחר שהיא עומדת בסתירה לתפישת הטיפול ב-IFRS, בהשקעות במוחזקות כנכסים פיננסיים לכל דבר, אם כבר מוצגים דו”חות סולו. מדובר במעין “שיפור עמדות” ל-IFRS, שמטעמי פשטות מתיר את שיטת העלות במקום השווי ההוגן, שאינה מציפה ערך – ובכך נחותה משיטת השווי המאזני.
ביטוי לחשיבות הדו”חות החדשים ניתן למצוא בדו”ח הצעת מדף של קמן אחזקות לגיוס אג”ח שפורסם בחודש שעבר. לדרישת המוסדיים הוספו לשטר הנאמנות אמות מידה פיננסיות המבוססות על ההון העצמי “סולו” ועל היחס בינו לבין סך המאזן “סולו”. הדו”חות החדשים אף מקבלים רוח גבית מרשות המסים, המאפשרת הסתמכות עליהם לצורך חישוב חבות המס.
החיסרון של הדו”ח החדש נובע דווקא מההיצמדות הפשוטה לפרמטרים המאוחדים, שגורמת לכך שלמעשה נתוני הסולו נגזרים מתפישות חשבונאיות שאינן רלוונטיות לדו”חות סולו. בזק, למשל, הכירה בדו”ח הסולו ל-2009 ברווח של 1.5 מיליארד שקל שנבע מאיבוד השליטה ב-YES לאור תפישת המימוש הרעיוני בדו”חות המאוחדים. עיוות נוצר גם בדו”ח התזרים סולו שבו, למשל, מסווגים תזרימים מרכישה או מימוש מניות בחברה בת כפעילות מימון לאור תפישת הישות האחת, על אף שמבחינת הסולו מדובר בפעילות השקעה במהותה.
עם זאת, נראה כי יתרונותיו של הדו”ח החדש עולים על חסרונותיו, לרבות ביכולת ההשוואה למאוחד. כך, בהתעלם מזכויות המיעוט ניתן לצפות כי רמת ההון לנכסים בדו”חות סולו תהיה גבוהה מזו שבדו”חות המאוחדים – שם בהכרח סך הנכסים גדול יותר. מסיבה זו ברוב חברות ההחזקה בישראל, רמת ההון בסולו טובה מזו שבמאוחד.
מצב הפוך אפשרי רק כשקיימות זכויות מיעוט משמעותיות על רקע רמת חוב גבוהה משמעותית בחברה האם ביחס לחברות הבנות. דוגמה לכך היא סקיילקס, שבעקבות הרכישה הממונפת של פרטנר הציגה בתום 2009 יחס הון למאזן בסולו של 22% בלבד – לעומת 48% בדו”חות המאוחדים (בהתחשבות במיעוט). מצב דברים זה עומד בניגוד, למשל, לחברה האם סאני שלא מימנה את הרכישה, ובתום 2009 היחס סולו היה 54% בהשוואה ל-44% במאוחד.
נקודה מעניינת בסקיילקס, שיכולה להעיד על “דחיפת” החוב כלפי מטה, היא ההתכנסות בין הסולו למאוחד; בין השאר לאור הדיווידנדים הגדולים שחילקה פרטנר לאחר הרכישה. כך, בתום הרבעון הראשון ירד היחס בדו”חות המאוחדים ל-45% בעוד היחס בדו”חות הסולו עלה ל-27%.