זקן עשה ריסטארט לתוכנות של הבנקים

המפקח על הבנקים הביע חוסר אמון במדיניות היוון עלויות פיתוח התוכנות שמבצעים הבנקים עבור עצמם – ואילץ את הפועלים והבינלאומי לבטל רטרואקטיבית היוון של 50%–75% מעלויות השכר ■ כך נמחקו כ–30% מהערך המאזני של התוכנות בפיתוח עצמי

מערך טכנולוגיות המידע הוא משמעותי ביותר בפעילות העסקית השוטפת של הבנקים. בנק הפועלים, למשל, רשם ב–2014 בגין תוכנה בלבד הוצאה כוללת של כ–1.1 מיליארד שקל, יותר מ–20% מהרווח לפני מס – ובמקביל תוספת לנכסים (שלא נזקפו כהוצאות) של כ–350 מיליון שקל.

לנוכח העובדה שמקורן של חלק ניכר מהתוכנות שמופיעות במאזני הבנקים כנכסים הוא בפיתוח עצמי, קיימת בבנקים רגישות חשבונאית רבה לגבי אופן הרישום של עלויות שקשורות לפעילות זו. ההבחנה הנדרשת היא בין רישום העלויות כהוצאה שוטפת לבינן היוון שלהן לנכס בלתי מוחשי שיופחת בדו”ח הרווח וההפסד בעתיד על פני תקופת השימוש הצפויה ברגע שיהיו מוכנות לשימוש (במערכת הבנקאות בישראל, שמתיישרת להוראות המפקח, מדובר בתקופה של חמש שנים). בבנק הפועלים, שמדווח כי מתוך יתרת תוכנות של 958 מיליון שקל לתום 2014, 810 מיליון שקל הם עלויות תוכנה בפיתוח עצמי שהוונו, מרכיב התוכנות בפיתוח עצמי מגיע לכ–85%.

כרקע, חשוב להבין כי בהתאם לכללי החשבונאות, ובכלל זה ל–IFRS, עלויות הקשורות לפיתוח תוכנה או התאמתה לצורך שימוש עצמי הן קלות יותר להיוון ממו”פ שמיועד למכירה. זאת, אף שלפי העיקרון הבסיסי רישום נכס במאזן צריך לייצג הטבות כלכליות עתידיות מזוהות.

הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבפיתוח עצמי אין צורך להוכיח ברמת ודאות מספקת את עובדת קיומן של שוק והכנסות למוצר, ודי בכוונת שימוש עצמית, שהיא מטבע הדברים קלה יותר להשגה. כמו כן, כשמדובר בפיתוח תוכנה, מעצם טיבה – ולהבדיל, למשל, מפיתוח תרופה – ניתן להשיג ישימות טכנית (Technical Feasibility) שהיא תנאי מוקדם והכרחי לתחילת ההיוון בשלבים מוקדמים יחסית. המשמעות היא שבהינתן יכולת למדוד באופן מהימן את עלויות הפיתוח וכן כוונה ומקורות מספיקים כדי להשלים את הפיתוח ולהשתמש בתוכנה, מתקיימים התנאים התיאורטיים להיוון.

דווקא מכיוון שקל יותר יחסית לעמוד בכללי ההיוון של תוכנות בפיתוח עצמי, הרגישות מתמקדת בשאלת מדידת העלויות שיהוונו. בעוד תוכנה שנרכשת ממקורות חיצוניים נרשמת כנכס ונמדדת לראשונה לפי עלותה, הרי ששאלה מדידת העלויות של תוכנה בשימוש עצמי אינה טריוויאלית מבחינה יישומית.

ההיוון מתקיים רק בשלב הפיתוח של מערכת מחשוב, שמתחיל רק לאחר שהפרויקט מאושר ומתוקצב, ולאחר שהוכחה ישימותו הטכנולוגית – ואינו כולל עלויות טרום פרויקט (שלב המחקר), עלויות הטמעה והדרכה ועלויות תחזוקה שוטפת.

כללי החשבונאות קובעים כי העלויות שיוכרו כנכס בלתי מוחשי כחלק מההיוון יכללו עלויות של חומרה, שירותים ושכר עבודה, כשעלויות תקורה ומינהלה שלא ניתן ליחסן באופן ישיר לפיתוח התוכנה מוכרות כהוצאה עם התהוותן. עם זאת, עדיין יש שיקול דעת נרחב בזיהוי העלויות שיהוונו.

מכיוון שנקודת המוצא של כללי החשבונאות היא התנהלות יעילה – שהרי פעילות ההקמה היתה יכולה להתבצע באותה מידה על ידי גורם חיצוני – התקינה החשבונאית אוסרת להוון רכיבים שנובעים מחוסר יעילות. כפועל יוצא, הקושי הגדול נוגע לזיהוי עלויות השכר הפנימיות שאותן צריך להוון על בסיס נורמטיבי, ולא בהכרח על פי ההתנהלות בפועל, וכן לאי העמסה של עלויות הנהלה שאינן קשורות ישירות לפיתוח.

לצד עיקרון זה חשוב להבין כי האינטרס הדיווחי של החברות הוא ברור: ככל שיותר עלויות שכר עובדים מהוונות, כך נמנע הרישום המיידי שלהן בדו”ח הרווח וההפסד. ולא פחות חשוב: עלויות מהוונות אלה נרשמות בדו”ח תזרים המזומנים כחלק מפעילות השקעה, ולא במסגרת הפעילות השוטפת.

ההשפעה על דו”ח תזרים המזומנים היא קריטית לאור החשיבות הרבה של התזרים מפעילות שוטפת לגבי חוזקה של הפירמה, והיא אינה בגדר הפרש עיתוי בלבד – אלא קבועה. נפילת WorldCom בארה”ב לפני כעשור (2002), שהיתה אחת מהתרמיות החשבונאיות הגדולות בהיסטוריה, היא דוגמה קיצונית לסכנות הדיווחיות שכרוכות בהיוון הוצאות שוטפות כרכוש קבוע.

בחברות מבוססות תשתית, כמו חברת החשמל, שעיקר הרכוש הקבוע שלהן מקורו בהקמה עצמית, מדובר בסוגיה חשבונאית קריטית ומתמשכת. רק לצורך המחשה, בדו”חות הרבעון הראשון של 2015 רשמה חברת החשמל כחלק מפעילות השקעה 756 מיליון שקל השקעה בנכסים קבועים – שהיא עיקר התזרים הרבעוני מהפעילות השוטפת אם ננכה ממנו את תשלומי הריבית. כדי לקבל פרופורציות לגבי הרגישות הרבה של הנושא, אם נניח לרגע באופן גס כי מקורו של כל הרכוש הקבוע של חברת החשמל, שהסתכם בתום הרבעון הראשון של 2015 בכ–64 מיליארד שקל, הוא בהקמה עצמית, הרי שכל 10% של חוסר יעילות בהקמה, מוחקים כשליש מההון העצמי הנוכחי של חברת החשמל.

בראיה בנקאית, ההבחנה בין רישום נכס לרישום הוצאה היא משמעותית מבחינת התשואה להון, שהיא המדד הביצועי המרכזי. מעבר לכך, בבנקים בישראל יש לכך השפעה משום מה גם על הלימות ההון. הסיבה לכך היא שעד כמה שהדבר נשמע מוזר מרבית הבנקים בישראל, כפי שנאמר בטור בעבר, מסווגים את התוכנות בסעיף בניינים וציוד – ולא בסעיף הנכסים הבלתי מוחשיים שמופחתים מההון לצורכי חישוב הלימות הון.

הנחת העבודה: חוסר יעילות וניפוח שעות

בדיוק בנקודה הזאת, לנוכח החשש מניפוח העלויות המהוונות של תוכנות בפיתוח עצמי, התערב באחרונה המפקח על הבנקים וקבע הנחיות המתייחסות ספציפית לאופן ההיוון של עלויות התוכנה. בהתאם להנחיות נקבע רף מינימלי לפרויקט פיתוח תוכנה שאת עלויותיו ניתן להוון לפי גודל הבנק. כך, בבנק הפועלים נקבע רף של מיליון שקל ובבנק הבינלאומי של 600 אלף שקל.

כמו כן, נקבעו שתי מגבלות על היוון הפרויקטים שעוברים את הרף. מגבלה אחת היא שדרג העובדים שעלויותיהם מהוונות לנכסים יוגבל כך שהדרג העליון יהיה של ראשי צוות. המגבלה השנייה היא קביעת מקדם היוון לשעות עבודה הנמוך מ–1, שמביא בחשבון את הפוטנציאל לעלייה ברישום שעות העבודה ויביא בחשבון את הפוטנציאל לחוסר יעילות כלכלית. מדובר בהנחת עבודה שאינה בהכרח בגדר “פוליטיקלי קורקט” ואינה ניתנת לסתירה, שלפיה הבנקים אינם מתנהלים ביעילות.

אף שלא מדובר באמת בשינוי בעקרון החשבונאי, אלא רק באופן יישומו של אותו עיקרון, הבנקים מטפלים בשינוי לפי הנחיית המפקח, כשינוי מדיניות חשבונאית בדרך של יישום למפרע – לרבות תיקון מספרי השוואה. לכאורה, חשש מיישום מוטעה של אותו עיקרון אמור להוביל בכלל לצורך בתיקון טעות בדרך של הצגה מחדש (Restatement). עם זאת, הצידוק התיאורטי לכך יכול להיות טמון באבסורד הקיים בשיטת הדיווח הבנקאית, שלא מותירה במקרים רבים שיקול דעת להנהלות בקביעת האומדנים.

התוצאות של היישום בבנק הפועלים ובבנק הבינלאומי מלמדות על השפעה משמעותית מאוד שאותה ניתן לראות היטב דרך ההתאמות של מספרי השוואה בדו”ח התקופתי, שמתארים את עלויות שכר העבודה והעלויות הנלוות שהוונו כחלק ממערך טכנולוגיות המידע.

בנק הפועלים היוון ב–2013 עלויות שכר ועלויות נלוות בסך כולל של 173 מיליון שקל, וכתוצאה מהשינוי הרטרואקטיבי היוון באותה שנה רק 92 מיליון שקל — כמעט מחצית מאשר לפני השינוי. ההשפעה עוד יותר בעייתית היתה בבנק הבינלאומי, שב–2013 היוון 63 מיליון שקל, וכתוצאה מהשינוי הרטרואקטיבי היוון באותה שנה רק 16 מיליון שקל, כך שלמעשה בראיית המפקח 75% מהעלויות שהוונו היו בלתי נאותות. זהו שיעור משמעותי ביותר, שעלול לכאורה להעלות שאלות מדאיגות על ההתנהלות הבנקאית, הריאלית והדיווחית, הרבה מעבר לתחום התוכנה בלבד, ככל שיוצאים מנקודת הנחה שהשינוי אכן נכון.

חשוב להדגיש כי עלויות התוכנה המהוונות בבנקים כוללות לא רק את עלויות השכר והעלויות הנלוות שבהן חל כאמור צמצום ניכר ביותר, אלא גם עלויות שנובעות ממיקור חוץ וכן עלויות רכישה ורישיונות שימוש. כפועל יוצא, הצמצום בסעיף המאזני של התוכנות בפיתוח עצמי הוא קטן יותר, אך עדיין משמעותי מאוד: בנק הפועלים מדווח כי יתרת התוכנות שלו בפיתוח עצמי שהסתכמה בתום 2013 ב–897 מיליון שקל אחרי השינוי, קטנה ב–359 מיליון שקל, ירידה של 29%. בבנק הבינלאומי היתרה לתום 2013 ירדה מ–517 מיליון שקל ל–364 מיליון שקל, ירידה של כ-30%. להנחיה החדשה יש כמובן גם השפעה שוטפת על הרווחים. כך לדוגמה, הבנק הבינלאומי מדווח כי ב–2014 ההשפעה של ההנחיה היתה ירידה של 18 מיליון שקל ברווח לפני מס.

דיסקונט – השפעה של 100 מיליון שקל

בעוד בנק הפועלים והבנק הבינלאומי נדרשו ליישם את ההנחיה החדשה כבר בדו”חות ל–2014, ביתר הבנקים עדיין לא בוצע היישום למפרע ואין בהכרח אחידות ברמת הגילוי, ככל הנראה מכיוון שמדובר בקביעה פרטנית של המפקח. כך לדוגמה, בנק דיסקונט, שאמור לאמץ את ההוראה ברבעון השני, מדווח כחלק מהדו”חות הכספיים לרבעון הראשון שפורסמו בשבוע שעבר כי להערכתו תהיה לכך השלכה שלילית של עד כ–100 מיליון שקל על ההון בניכוי מס. במקביל דיסקונט מדווח כי החל מתחילת 2015 הוא מיישם את האמור בהתייחס לפרויקטים שוטפים וכי הגדיל את הוצאות השכר ברבעון הראשון של 2015 ב–8 מיליון שקל בהשוואה לרבעון הראשון של 2014 וב–16 מיליון שקל בהשוואה לרבעון הרביעי של 2014.

מבלי להיכנס לבעיית חוסר העקביות האינהרנטית בדו”חות הרבעון הראשון של דיסקונט בין הטיפול החשבונאי בפרויקטים שוטפים לפרויקטים קודמים, מעניין יהיה לראות על פני השנים הקרובות עד כמה יהיו להוראות החדשות גם השפעות ריאליות על התנהלות הבנקים, אם בכלל – למשל בהיבטים אסטרטגיים של צמצום ושינוי בהיקף הפרויקטים ושימוש נרחב יותר במיקור חוץ, שהרי עלויות אלה מהוונות בכללותן ללא הפחתה לחוסר יעילות.

בכל מקרה, אם נצא לרגע ממערכת הבנקאות ונתעלם מהקושי בכך שמדובר במידה רבה בכללים טכניים ושרירותיים, התערבות המפקח במקרה זה היא קייס סטאדי מרתק לממדי ההשפעה הדרמטיים של שיקול הדעת של ההנהלות – במקרה זה, מדיניות היוון עלויות השכר – ביישום של אותו עקרון חשבונאי.