שיטת המלאי שהפכה לחרב פיפיות

בזן עברה להעריך את המלאי שלה בשיטת FIFO והפסידה ברבעון השני 71 מיליון שקל

אחד השיעורים הראשונים בחשבונאות נוגע לשיטות הערכת מלאי שמורכב מיחידות הומוגניות ולכן לא ניתן לזהות ספציפית את היחידות שנמכרו. שיטת המלאי קובעת מה העלות של היחידות שנמכרו במהלך התקופה – ובהתאם את הרווח הגולמי, ומה העלות של היחידות שנותרו במחסן לתום התקופה – יתרת המלאי במאזן.

שתי שיטות המלאי המקובלות ב-IFRS הן שיטת הממוצע ושיטת FIFO (First In, First Out). בשיטת הממוצע עלות היחידות שנמכרו מחושבת לפי העלות הממוצעת של היחידות במלאי. בשיטת FIFO עלות היחידות שנמכרו מחושבת לפי עלות היחידות הראשונות שנרכשו, דהיינו סדר מכירת המוצרים הוא על פי סדר הכניסה שלהם למלאי – ראשון נכנס, ראשון יוצא.

לצורך המחשה, נניח שבתחילת התקופה לחברה היו 100 יחידות במלאי, שעלות כל אחת 10 שקלים, במהלך התקופה היא רוכשת 100 יחידות נוספות, בעלות של 12 שקל, ובסך הכל מוכרת מוכרת 50 יחידות. בשיטת הממוצע תהיה עלות המכירות 550 שקל, כי העלות ליחידה היא בממוצע 11 שקל, ויתרת המלאי תהיה 1,650 שקל (11*150). בשיטת FIFO עלות המכר תהיה 500 שקל בלבד, כי הנחת העבודה היא שהיחידות שנמכרו עלו 10 שקל, ויתרת המלאי תהיה 1,700 שקל (12*100 + 10*50).

לשיטת הערכת המלאי יכולה להיות השפעה רבה על הרווח הגולמי: אם נניח שהעלות ליחידה עלתה במהלך התקופה, הרי שבשיטת FIFO החברה תציג רווח גבוה יותר. אם נניח שהיא ירדה, הרי שבשיטת הממוצע יוצג רווח גדול יותר. למעשה קיים טרייד-אוף חשבונאי בין השיטות, שכן בהנחה סבירה שגידול בעלות היחידות מתורגם לגידול במחירי המכירה, שיטת הממוצע מביאה להקבלה נאותה יותר של עלות ההכנסות להכנסות – בעוד שיטת FIFO מביאה לכך שערך המלאי במאזן יהיה קרוב יותר למחירי העלות הנוכחיים שלו.

עם זאת, למשוואה הנ”ל צריך להכניס גם את המנגנון הלא סימטרי של ירידת ערך, שלפיו ירידת ערך מלאי מוכרת כהפסד – אך עליית ערך מלאי מעל עלותו אינה מוכרת כרווח. אם נתעלם מהמרווח הגולמי, מנגנון זה מוביל לכך ששיטת FIFO עדיפה מבחינת הרווחיות המצטברת, שהרי אילו במהלך התקופה התרחשה עליית מחירים, עלות המכר תהיה קטנה יותר בשיטת FIFO ולכן הרווח יגדל, ואילו התרחשה ירידת מחירים, הרי שבכל מקרה גם בשיטת הממוצע היתה נדרשת הפרשה לירידת ערך.

השמיכה קצרה

סיפור מעניין בהקשר זה היא בזן, שעברה ב-2012 משיטת הממוצע לשיטת FIFO, בדומה לרוב החברות בישראל בתחום הייצור והשיווק של הדלק ומוצריו. שינוי השיטה אמנם הגדיל את יתרת העודפים לתחילת השנה, אך ההשפעות הגדולות שלו קשורות לדו”חות הרווח וההפסד הרבעוניים. כך, אם ברבעון השני של 2011 היתה מיושמת שיטת FIFO, הרווח הנקי היה גדל ביותר מפי שניים – ל-50 מיליון דולר.

כידוע, כדי לשנות מדיניות חשבונאית יש להוכיח שהמדיניות החדשה מספקת מידע מהימן ורלוונטי יותר. מעבר לשיקולי השוואה לשאר הענף, הנימוק של בזן לשינוי הוא כי מדידת מלאי הנפט הגולמי ומוצריו בשיטת FIFO מקרבת את יתרת המלאי במאזן לשוויה ההוגן ובכך מאפשרת הגנה כלכלית אפקטיבית יותר על ערך המלאי.

בלי להיכנס לנאותות השינוי ולנסיבותיו, יש לזכור כי השמיכה קצרה – והשינוי פוגע בהקבלת עלות ההכנסות להכנסות בדו”ח רווח והפסד, ובכך מביא לתנודתיות ברווח. ניתן לראות זאת דרך הנתון המעניין על השפעת הפרשי העיתוי בין מחיר הקנייה למחיר המכירה על המלאי שאינו מוגן בנגזרים: אם לפי שיטת הממוצע הרווח מהפרשי העיתוי ברבעון המקביל אשתקד היה 9 מיליון דולר בלבד, הרי שבשיטת FIFO הוא גדל ל-25 מיליון דולר.

לשם השוואה, בארה”ב רוב החברות בענף מיישמות את שיטת LIFO (Last In, First Out), שהיא רדיקלית יותר משיטת הממוצע מבחינת העדפת ההקבלה. לפי שיטה זו, היחידות הראשונות שנמכרות הן האחרונות שנכנסו. עם זאת, IFRS אינו מאפשר להשתמש ב-LIFO מתוך תפישה שאינה מציגה באופן נאות את זרימת המלאי בפועל.

המרווחים הנמוכים יחסית בענף והתנודתיות הרבה במחירים מובילים לכך שהרווחיות של בזן בעקבות מדיניות FIFO הופכת להיות תנודתית הרבה יותר. בזן חשה זאת היטב על בשרה ברבעון השני של 2012, שבו לאור ירידות המחיר החריפות נוצר לה הפסד מהפרשי עיתוי של 71 מיליון דולר – שהוביל אותה להפסד גולמי ונקי של 65 ו-99 מיליון דולר בהתאמה.