מהפכת ה-IFRS, שפסחה על הבנקים בישראל, מחדדת את החוסר אחידות בדיווחים הכספיים בשוק ההון. בעוד כל החברות הציבוריות מיישמות את ה-IFRS, הבנקים – בהוראת המפקח על הבנקים – ממשיכים לפעול לפי הכללים הישנים, שהם עירוב של תקנים חשבונאיים אמריקאיים, בינלאומיים ובמקרים מסוימים כללים ייחודיים שיוצרים סתירות.
דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בדו”חות הכספיים של בנק הפועלים לרבעון הראשון של 2008. דו”ח רווח והפסד של הבנק כלל הוצאה של כ-300 מיליון שקל שנרשמה בעקבות החלטת דירקטוריון הבנק ממאי, ערב פרסום הדו”חות, על תוכנית פרישה מרצון. טיפול חשבונאי זה הוא פועל יוצא של עמדת המפקח בעניין.
ואולם בהתאם לעקרונות חשבונאות מקובלים לא היתה צריכה להיווצר לבנק התחייבות לפרישה מרצון ברבעון – ולכן גם לא הוצאה. הסיבה לכך פשוטה: נכון ל-31 במארס לא היתה לבנק מחויבות בלתי חוזרת כלפי אותם עובדים, שהרי עד אז עוד לא התקבלה החלטת הדירקטוריון, שגם כשלעצמה אינה יוצרת מחויבות מצד הבנק.
הטענה הרווחת היא שמדובר בעמדה “שמרנית” של הרגולטור, השגויה מיסודה – ולא רק לאור הניגוד הגמור לכללי החשבונאות המקובלים. בזווית הדיווחית לא ברור מה צריך להיחשב מחמיר ומה מקל מבחינת הבנק. זה לא סוד שבעקבות המחיקות האדירות שביצע הפועלים בתיק ה-MBS, שהובילו להפסד לפני מס של כ-3 מיליארד שקל, הרבעון הראשון של הבנק נחשב בכל מקרה שחור. לכן, יכולה לעלות טענה שלפיה לבנק היה נוח יותר לרשום הפרשות גדולות ש”ייבלעו” בבור ההפסדים ויאפשרו להראות רווחיות טובה בהרבה בעתיד.
עד כמה ההחלטה בדבר הפרישה מרצון היתה קשורה להחלטה על מימוש תיק ה-MBS קשה לדעת – גם אם שתיהן התפרסמו באותו דיווח מיידי. מנגד, קשה להניח שהחלטת המימוש לא עמדה ברקע.
זה המקום לתקן טעות נפוצה ומסוכנת: הזהירות החשבונאית מתייחסת לרמת הוודאות הנדרשת לצורך הכרה בהכנסות גבוהה מזו הנדרשת להכרה בהוצאות – אך כמובן שאינה מיועדת להוביל להכרה בהפסדים שאינם מייצגים מחויבות. מבחינה חשבונאית, הקדמת הכרה בהוצאה חמורה לא פחות מהקדמת הכרה בהכנסה. כל פרשנות אחרת לזהירות יוצרת כר פעולה רחב לניהול רווחים.
עם זאת, צריך לזכור כי סוגיית הדו”חות של הבנקים רחבה בהרבה. הערבוב בין הכללים האמריקאיים לבינלאומיים הוא בעייתי ביותר מאחר שמדובר בתפיסות תקינה שונות. בעוד התקנים האמריקאיים הם מבוססי כללים, הרי שהבינלאומיים הם מבוססי עקרונות. האופן שבו יש לפרש וליישם כל סוג של תקנים שונה בתכלית, ומציב את הבנקים בעמדה כמעט בלתי אפשרית.
לסיכום, בנק ישראל צריך להזדרז ולהודיע על אימוץ מלא של התקינה הבינלאומית ולהתרכז באכיפתה. אם בנקים גדולים בעולם מיישמים כבר את ה-IFRS, אין סיבה שהבנקים בישראל לא יעשו זאת.