הסעיף הבעייתי של החברות החדשות בבורסה

האם רישום ההכנסות במחלוקת, וכתוצאה מכך הגדלת ההון העצמי, עומדים בדרישות ה-IFRS?

למרות השימוש הגובר בשנים האחרונות במדידה לפי שווי הוגן, מודל הכרה בהכנסה החשבונאי העיקרי היה ונותר מודל דיכוטומי. בהתאם לכך, רישום הכנסות מתבצע לפי עקרון הזהירות, כך שרק כשקיימת ודאות מספקת לכך שהחברה זכאית להכנסה מסוימת, היא נרשמת בדו”חות הכספיים שלה. אחרת, רישום ההכנסה ימתין למועד המתאים, גם אם נוצרו לחברה עלויות או נזקים שנרשמו כבר כהוצאות בדו”חותיה הכספיים.

עקרון הזהירות יוצר אסימטריה מובנית בדו”חות הכספיים של חברות שנמצאות משני צדיו של אותו אירוע. ניתן לראות זאת היטב דרך הטיפול החשבונאי בתביעות שמבוסס עדיין על המודל המיושן של הרף ההסתברותי. בהתאם ל–IFRS, בעוד החברה הנתבעת נדרשת לרשום כהתחייבות את ההפרשה כל עוד צפוי בסבירות של יותר מ–50% (More likely than not) כי התביעה תתקבל — החברה התובעת תרשום את ההכנסה בגין התביעה רק כשתהיה בגדר ודאי למעשה (Virtually Certain), שאליו נהוג להתייחס כרף הסתברותי הקרוב ל–100%.

ניתן להמחיש זאת כך: חברה א’ מגישה תביעה נגד חברה ב’ בסך 10 מיליון שקל בגין נזק שנגרם לה. נניח שההסתברות להצלחת התביעה בהתאם להערכת שני הצדדים היא 60%, והצדדים לא הגיעו לפשרה. במקרה זה, אף שחברה ב’ תרשום בדו”חותיה הפרשה והוצאה בסך 10 מיליון שקל — חברה א’ לא תרשום הכנסה כלשהי, עד להתבררות הסופית של התביעה.

עקרון הזהירות הוא בלתי רלוונטי במקומות שבהם מיושם מודל השווי ההוגן, כמו במקרים של נכסים פיננסיים, נדל”ן מניב ושיערוכים כתוצאה מתפישת המימוש הרעיוני. הסיבה לכך היא שבאופן הגדרתי השווי ההוגן משקלל את כל האפשרויות, ולכן מונע את חוסר הסימטריה האמורה. כך, לדוגמה, אם וכאשר ה–IFRS יעבוד בעתיד למודל מודרני מבוסס שווי הוגן לטיפול בתביעות, שהוא נכון יותר כלכלית, כפי שנכתב בטור בעבר — חברה א’ וחברה ב’ בדוגמה לעיל יכירו בנכס והתחייבות בגובה זהה של כ–6 מיליון שקל.

לנוכח האי־ודאות הסובבת תביעות משפטיות, הרף ההסתברותי של “ודאי למעשה” לרוב אינו מתקיים לפני הפסיקה בפועל. המשמעות היא שבפרקטיקה הרישום של ההכנסה מפיצוי מתרחש הרבה אחרי שנרשם ההפסד בגין הנזק. ניתן לראות זאת היטב במקרים של שיפוי ביטוחי, לנוכח המחלוקות שלעתים קרובות מתעוררות עם חברת הביטוח לגבי שאלת הכיסוי באמצעות הפוליסה. בפרקטיקה רישום הכנסה משיפוי ביטוחי בדרך כלל אינה מתבצעת לפני קבלת אישור מחברת הביטוח לכך. הדבר אף מוביל לכך, כפי שהוסבר בטור בעבר, שלעתים ההכנסה תירשם רק על בסיס מזומן עם קבלת הכספים מחברת הביטוח, או קרוב לכך.

על רקע כללים חשבונאיים אלה, צריך להוסיף את פוטנציאל קיומם של אומדנים שונים של ההנהלות, לרבות אינטרסים של ההנהלות לגבי המשתמע מאומדנים אלה, באותם מקרים שבהם מדובר במחלוקת משמעותית שניתן לה גילוי בדו”חות של הצדדים שחשופים לציבור. דוגמה בולטת לחוסר התאמה כזה היא אירוע קריסת המרפסת בחדרה לפני שנה, כששני הצדדים המעורבים הם חברות ציבוריות: היזם, גינדי השקעות; וקבלן הביצוע, אורתם סהר באמצעות החברה הבת מליבו.

נכון לסוף ספטמבר 2014, הכירה גינדי בהפרשה בגין עלויות המוערכות ב–38 מיליון שקל. למעט סכום של כ–3 מיליון שקל, בגובה החוב של לאורתם וערבות בנקאית שהועברה לגינדי בידי אורתם, גינדי לא הכירה, לנוכח דרישת הוודאות למעשה בשיפוי כנכס. זאת אף שלהערכתה תקבל שיפוי בגין כל העלויות שבהן תישא בנוגע לאירוע, בין באמצעות הקבלן המבצע, ובין באמצעות חברות הביטוח.

מנגד, ועל אף שעוד לא התקבלה עמדתה של חברת הביטוח לגבי הכיסוי הביטוחי, מעניין לראות כי הנהלת אורתם סהר מעריכה, כי ודאי למעשה שהאחריות תכוסה, לפחות בחלקה באמצעות פוליסת הביטוח. לכן, רשמה החברה הכנסות לקבל מהביטוח בסך 5 מיליון שקל. החברה מדווחת כי הכירה בהפסד נטו של 5 מיליון שקל, ומכאן ניתן להעריך כי רשמה עד כה הפרשה ברוטו של 10 מיליון שקל בלבד.

פיצויי צוק איתן

לגבי רישום הכנסות מפיצוי מהממשלה עבור הוצאות או הפסדים שכבר התהוו, ה–IFRS קובע קריטריון הכרה אחר. לנוכח ההתייחסות לפיצוי כמענק ממשלתי, ההכנסה מוכרת כבר בתקופה שבה נוצרה הזכאות (Receivable) לקבלת הפיצוי. נהוג לפרש כלל זה באופן מקל יותר, ולכן לרשום פיצוי ממשלתי בגין אסונות טבע במקביל לרישום הנזק – כל עוד הקריטריונים לפיצוי נקבעו, וקיימת עמידה בהם. לגדר מקרה כזה נכנס מבצע צוק איתן, שהתרחש ברבעון השלישי, שבעקבותיו באוגוסט אישרה ועדת הכספים של הכנסת את תקנות מס רכוש וקרן פיצויים בדבר פיצוי עסקים מאזור הדרום שנפגעו בשל המצב הביטחוני.

כך, לדוגמה, אינרום תעשיות שבשליטת פימי, שהנפיקה השנה בראשונה בבורסה, רשמה בדו”חות הכספיים של הרבעון השלישי בגין החברה הבת נירלט (מפעל הצבעים הנמצא בשטחי קיבוץ ניר עוז בעוטף עזה) הכנסה מפיצוי של כ–7 מיליון שקל, הנובע מהירידה בהיקף הפעילות. רישום ההכנסה, במסגרת סעיף הכנסות אחרות, שעל בסיסה חולק דיווידנד, התבצע על אף שעוד לא הוגשה תביעת הפיצוי מהמדינה. זאת לנוכח הערכת ההנהלה, כי היא זכאית לכך לאור התקנות.

בעוד בעסקים רגילים, הדרישה לפיצויים מגיעה בעקבות אסון טבע או מחדל, במקרה של קבלני ביצוע, עניין הפיצויים נמצא במהלך העסקים הרגיל שלהם. כפועל יוצא מכך, ה–IFRS קובע לקבלני ביצוע מודל מיוחד שלפיו נרשמת ההכנסה רק כשהמו”מ נמצא בשלב מתקדם — כך שצפוי (ׁProbable)ׂ כי הלקוח יקבל את התביעה, ואת הסכום שצפוי שיהיה מקובל על הלקוח ניתן למדידה באופן מהימן. את העובדה שה–IFRS קובע לקבלני ביצוע סף נמוך יותר משל נכס שיפוי רגיל בגין תביעות — ניתן לייחס לכך שזהו מהלך העסקים הרגיל שלהם.

שמרנות מול אגרסיביות

הבעיה נעוצה בחוסר האחידות בפרקטיקה לגבי יישום הרף הנ”ל בחברות הקבלניות, והוא למעשה נתון במידה רבה למידת השמרנות/האגרסיביות של המנהלים והאינטרסים הדיווחיים השונים. הספקטרום מתחיל בהנהלות בעלות אופי שמרני, שרושמות את ההכנסה רק על בסיס אישור רשמי של הלקוח על החשבון הנוסף שהוגש לו, וממשיך בהנהלות שרושמות את ההכנסה עוד הרבה לפני כן.רישום מוקדם מדי יכול לערער את עצם הנאותות של הדו”חות הכספיים בכללותם.

אף שמדובר בעניין רגיש ביותר, בעל השלכות עצומות על ההכנסות וההון העצמי, רמת הגילוי של החברות הציבוריות בתחום לגבי אופן יישום שיקול הדעת הקריטי של ההנהלה בנושא, כמתבקש ב–IFRS, היא אפסית. נותר רק לנסות וללמוד זאת דרך הדיווחים לגבי פרויקטים גדולים שהסתיימו, שבהם חל עיכוב שנים בקבלת ההכנסה. רישום ההכנסה לפני קבלת אישור מהלקוח, מוביל במקרים אלה לקיומה הבולט של יתרת נכס שנשאר “תקוע” במאזן במשך שנים.

שתי ההנפקות הראשוניות (IPO) הגדולות, של קבוצת אשטרום ושל שפיר הנדסה, שבוצעו בשנה החולפת בבורסה בתל אביב, ממחישות זאת היטב. במסגרת נכס ההכנסות לקבל מעבודות בחוזי הקמה במאזן של אשטרום לסוף 2013, נכללת יתרה של 261 מיליון שקל, שניתן להניח כי נותרה גם במאזן לתום ספטמבר 2014, שאשטרום צופה לקבל מהמדינה בגין הקמת פרויקט הרכבת הקלה בירושלים.

אשטרום מדווחת כי עיקר הסכומים נובעים מעלויות נוספות שנגרמו לה עקב התארכות תקופת ההקמה, משיבושים שנגרמו בידי המדינה בביצוע העבודה, וכן משינויים בהיקפי העבודה ובמפרטים. מקרה דומה קיים גם בשפיר הנדסה. החברה מדווחת כי ההכנסות לקבל לזמן ארוך מעבודות בחוזי הקמה, שיתרתן עומדת קבועה על פני השנים בסך 129 מיליון שקל, נובעת מכך שבתקופת ההקמה של פרויקט הרחבת הכנסת היא התבקשה לבצע שינויים והרחבות בפרויקט, מעבר לתכולת חוזה ההקמה המקורי, שדרשו ממנה תשומות מהותיות.

אף ששתי החברות מדווחות כי הן צופות לקבל את הסכומים שהוכרו במאזן, היישום של דרישות המודל החשבונאי הקבוע ב–IFRS — שדורש, כאמור, קיום מו”מ מתקדם ויכולת אמידה מהימנה של הסכום שצפוי להתקבל — אינו טריוויאלי כלל ועיקר, בהתייחס, בין היתר, לזמן הרב שחלף מתום הפרויקט ולסטטוס החיוב שעבר לפסים משפטיים. כך, אשטרום מדווחת כי בהליך בוררות, המתקיים בין המדינה לחברה, הגישה החברה תביעות נגד המדינה, ומנגד המדינה הגישה נגד אשטרום תביעות. בנוסף, שפיר מדווחת כי במשך תקופה ארוכה ניהלו הצדדים מו”מ בנוגע לדרישות הכספיות הנוספות, אך לא הצליחו להגיע להסכמות. ב–2013 שפיר אף הגישה תביעה משפטית בעניין.

הבעיה אינה נחלתן של החברות הציבוריות החדשות בלבד. מקרה דומה קיים בדו”חות הכספיים של דורי בניה וקבוצת דורי בגין עבודות שבוצעו בידי דורי בניה בפרויקט דוראד. בדו”חות הרבעון השלישי של 2014, דורי מדווחת כי מדובר בהכנסות לקבל בסך 72 מיליון שקל, שכוללות הכנסות שהוכרו בדו”חות הכספיים עד לסוף יוני 2013 במועד שבו עברה המחלוקת בין הצדדים לפסים משפטיים.

מבלי להיכנס לבעיה הקיימת לכאורה, בדו”חות הכספיים במצב הקיים ולשאלה העובדית לגבי קיומן של הבנות עם המדינה, קבלני הביצוע יכולים להיות מעודדים מכך שהתקן הבינלאומי החדש בעניין הכנסות (15 IFRS), שייכנס לתוקף מחייב בתחילת 2017, הוא פחות נוקשה. הוא מאפשר רישום של הכנסות בגין מחלוקות עד למידה שבה צפוי ברמה גבוהה (Highly Probable) שלא יתרחש היפוך משמעותי בסכום ההכנסה שהוכרה כשתתברר האי־ודאות. מדובר אמנם עדיין בסף גבוה, אך הוא אינו דורש, למשל, את קיומו של מו”מ מתקדם, ולכן הוא תואם יותר את ההסתכלות העסקית של קבלני הביצוע, כך שיקרב את הדו”חות הכספיים למהות הכלכלית שבבסיסם.

הגשת חשבון ושקיפות

הדו”חות של קבלני ביצוע מבוססים במידה רבה על עיתוי רישום ההכנסות במחלוקת בגין סטיות בעלויות ביצוע שהוגשו ללקוחות הנמצאים כמעט בכל פרויקט. מדובר על ליבת העסק של קבלני הביצוע וחלק אינטגרלי מהאסטרטגיה העסקית. רק לצורך המחשה, קבלני ביצוע יכולים להיכנס אסטרטגית לחוזים במחיר נמוך יחסית, לצורך זכייה במכרז, מתוך שאיפה עתידית להוסיף דרישות מחיר ללקוח.

פרשת ההצגה מחדש הנרחבת בדורי בניה בשנה האחרונה, שכללה בנוסף לתיקון עלויות גם תיקון של ההכנסות הצפויות, צריכה ללמד, בין היתר, על הדגש שהדירקטוריונים צריכים לשים על העניין, לא רק בבואם לאשר את הדו”חות הכספיים, אלא גם לצורך הפיקוח שלהם על התנהלות החברה. בכל מקרה, ראוי להתחיל בכך שחברות הביצוע הציבוריות יספקו בדו”חות הכספיים שלהן את הגילוי החיוני במסגרת המידע על שיקול הדעת הקריטי של ההנהלה ביישום המדיניות החשבונאית. זאת לרבות בשאלת המפתח — אם לצורך רישום ההכנסה מחכים לאישור הלקוח לחשבון הנוסף שהוגש לו.