ההיגיון הכלכלי שמצביע על שאיבת היתר של דיווידנדים מתאגידי המים בעיריות

רישום הוצאות ריבית רעיונית על מקדמות מלקוחות מוביל לשיקוף כלכלי נכון יותר של ההכנסות, אך קודם לכן מגדיל את הוצאות המימון ■ במקרה של תאגידי המים שנמצאים בבעלות העיריות, המשמעות של אי־רישום כזה היא הצגת רווחיות גבוהה מדי שאיפשרה משיכת דיווידנדים ביתר ■ בראייה הצרכנית תעריפי הפיתוח גבוהים בהרבה ממה שאנו חושבים

אחת הלקונות המשמעותיות של החשבונאות עד כה היתה אי־הבאה בחשבון בדו”חות של הרכיב המימוני הגלום בתשלומים מוקדמים של לקוחות. לקונה זאת נסגרה בתחילת 2018 עם כניסתו לתוקף של תקן ההכנסות החדש (IFRS 15) שדורש רישום של הוצאות ריבית רעיונית בגין מקדמות מלקוחות.

כתוצאה מכך, ההכנסה שתירשם בעתיד במקביל לאספקת המוצר או השירות תהיה גבוהה יותר, מאחר שהיא תכלול את ההתאמה שנרשמה בגין הריבית הרעיונית. אף שמדובר בקביעה כלכלית טריוויאלית, עד כה מרכיב של ערך נוכחי בתשלומים של לקוחות הובא בחשבון בדרך כלל רק במצבים ההפוכים, שבהם ניתן ללקוח אשראי ארוך טווח שאינו נושא ריבית.

בהתאם לתקן החדש, במקרה של רכיב מימון משמעותי יש למדוד את סכום התמורה תוך שימוש בשיעור ההיוון שהיה משתקף בעסקת מימון נפרדת בין החברה ללקוח במועד ההתקשרות, כאשר רכיב המימון ירשם על פני התקופה הרלוונטית, בהתאם לשיטת הריבית האפקטיבית. הרציונל הוא כי מבחינה כלכלית למעשה הלקוח העמיד לחברה אשראי, בשל העובדה ששילם מראש על מוצר או שירות שעדיין לא קיבל. לצורך כך יש להשתמש בשיעורי היוון המשקפים ריבית בגין חוב של החברה, בעל מאפיינים וסיכונים דומים.

ניתן להמחיש זאת באמצעות הדוגמה הבאה: לקוח משלם 100 אלף שקל בתחילת 2018 על סחורה שיקבל רק בתחילת 2020 (שנתיים מראש). אם נניח כי שיעור ההיוון הוא למשל 5%, הרי שמצד אחד ב–2018 ו–2019 החברה תרשום הוצאות מימון של 5,000 שקל ו–5,250 שקל בהתאמה. מצד שני, בתחילת 2020 החברה תכיר בהכנסה של 110.25 אלף שקל. התוצאה המתקבלת מבחינה כלכלית, שקולה למצב שבו הלקוח היה משלם במזומן 110.25 אלף שקל במועד אספקת הסחורה (תחילת 2020).

ה–EBITDA תגדל

המשמעות היא גידול בהוצאות המימון, בגין מרכיב המקדמה שבגינו עדיין לא נרשמה ההכנסה, “שיוחזר” רק בעתיד עם אספקת השירות או הסחורות במסגרת גידול בהכנסות ובשיעור הרווח הגולמי וכן במדדי הרווחיות הנגזרים מכך — רווח תפעולי ו–EBITDA. בהתאם לתקן, במקרים בהם הפער בין מועד קבלת התשלום למועד העברת הסחורה או השירות ללקוח הוא שנה או פחות, קיימת ההקלה הפרקטית שלפיה אין דרישה להפריד את הרכיב המימוני. זה המצב,  למשל, במקרה של HOT שמדווחת כי עמלת ההתקנה בבית הלקוח מופחתת על פני שישה חודשים — שזו התקופה שבה היא רואה את ההשפעה של עמלת ההתקנה על הלקוח בהחלטת חידוש.

דוגמה יפה להשפעת השינוי ניתן לראות בדו”חות של החברה הממשלתית נתג”ז שגובה מלקוחותיה לפני מתן השירותים מקדמות — דמי חיבור, לצורך הקמת מתקנים — הקמת תחנות מדידה והורדת לחץ (PRMS) ומקטעי הייצוא. הכנסותיה של נתג”ז שמקימה ומפעילה את מערכת הולכת גז טבעי לפי חוק משק הגז הטבעי מבוססות בעיקרן על תשלום דמי הולכה ודמי חיבור מצד לקוחות שהזמינו שירותי הולכת גז טבעי, וזאת בהתאם לתעריפים הנקבעים על ידי מועצת הגז הטבעי.

נתג”ז רושמת הכנסות מדמי חיבור בגין אותם מתקנים, שמוקמים באמצעות קבלנים חיצוניים, שהופעלו למשך תקופה של 18 שנה — אורך החיים החזוי של מתקני PRMS, מוכרות כהתחייבות במאזן ונזקפות מאותו מועד לדו”ח רווח והפסד. הרציונל של זה הוא שהלקוח לא יכול להפיק תועלת מהמתקן ללא שירותי ההולכה. לכן, מדובר במחויבות ביצוע אחת.

עד כה, נתג”ז הכירה בהכנסה בהתאם לסכום התמורה שהתקבלה ולא צברה ריבית בגין המקדמות. כתוצאה מכך, בעקבות יישום התקן, הדו”חות הכספיים של נתג”ז כוללים הוצאות מימון גבוהות יותר בתקופה שבין קבלת המקדמה למועדי ביצוע השירות בעתיד ומנגד הכנסות גבוהות יותר במועדי אספקת השירות על פני הזמן.

נתג”ז — יתרת העודפים קטנה ב–30%  

מעניין לראות, כי בעקבות יישום התקן החדש, במחצית הראשונה של 2018 הגדילה נתג”ז את הכנסותיה מדמי חיבור בכ–30%: מ–25 מיליון שקל ל–32.4 מיליון דקל. מנגד, הוצאות המימון גדלו במחצית הראשונה של 2018 מ– 133 ל–151 מיליון שקל. בראייה של הרווח הנקי, הרי שבמחצית הראשונה של 2018 הוא קטן ביותר מ–20%: מ–43 ל–34 מיליון שקל. הדבר נובע מכך שהוצאות המימון מקדימות את הפשרת ההכנסות לדוח רווח והפסד. ניתן לראות זאת גם מכך שבעקבות המעבר לתקן החדש יתרת העודפים של נתג”ז לתחילת 2018 קטנה בכמעט 30%, כשיתרת ההכנסות מראש מדמי חיבור לזמן ארוך לתום הרבעון השני של 2018 גדלה מכ–869 מיליון שקל לכ–1,017 מיליון שקל.

דוגמה נוספת ומבודדת יותר, ניתן לראות בחלל תקשורת בהקשר של הלוויין עמוס 3 — בגינו קיבלה מהמדינה מקדמה משמעותית. כך, בנובמבר 2006 התקשרה חלל עם ממשלת ישראל בהסכם בקשר להקצאת קיבולת לשימוש הממשלה בלוויין עמוס 3 החל מחודש אוגוסט 2008 שתימשך לכל אורך חיי עמוס 3. תמורת הקיבולת שמעמידה חלל לרשות הממשלה, בהתאם להסכם עמוס 3 עם הממשלה, שילמה הממשלה תשלום מראש בסך של כ–357 מיליון שקל, בהתאם לתנאי התשלום שנקבעו בהסכם. כמו כן, במסגרת יישום 15 IFRS, חלל היוונה עלויות מימון ללוויין עמוס 3 שנבעו מהתמורה מראש שקיבלה וזאת עד למועד השלמת בניית הלוויין עמוס 3.

בעקבות השינוי, הגירעון בהון של חלל לתחילת 2018 אמנם גדל מ– 17.6 ל–30.1 מיליון דולר, אך לאור נקודת הזמן המתקדמת יחסית של השינוי בתקופת הפרויקט אין פגיעה ברווחיות בשורה התחתונה, כשהרווח התפעולי למחצית הראשונה של 2018 גדל מ–5.5 מיליון דולר לכ–7.5 מיליון דולר כתוצאה מהגדלת ההכנסות.

היטלי מים: תוספת של כ–50%

שימוש בעיקרון הכלכלי הפשוט של הריבית הרעיונית, יכול להאיר את התנהלותם של תאגידי המים המוחזקים על ידי העיריות, לאור מרכיב משמעותי של הכנסות שנובע מהיטלי פיתוח של מים וביוב שבהם משתתפים התושבים. תאגידי המים רושמים את התקבולים מהיטלים אלה כהכנסות נדחות ופורסים אותן לאורך תקופת השימוש הממוצעת בנכסים — 25 שנה. כך למשל, יתרת ההכנסות הנדחות בשני תאגידי המים הגדולים, הגיחון (ירושלים) ומי אביבים (ת”א), לתום 2016 היתה כ–830 וכ–650 מיליון שקל בהתאמה, כשהתנועה בהן במהלך השנים מלמדת כי הגידול בעקבות פיתוח עולה על קצב ההפחתה השנתי.

תאגידי המים אמנם מיישמים כללי חשבונאות שמבוססים בעיקרם על התקינה הישראלית ועדיין לא מיישמים את ה–IFRS, אך שימוש בעיקרון הכלכלי הפשוט של התקן החדש יכול גם לספק מידע חשוב בראייה צרכנית: ככל שמדיניות ההכרה בהכנסה של תאגידי המים היא אכן נאותה, הרי שהיטל המים בראייה צרכנית גבוה בחישוב גס בכמחצית מזה הנקוב, על בסיס שיעור היוון של 3%.

לדו”חות הכספיים של תאגידי המים, ומכאן לרישום חשבונאי נאות, יש משמעות רבה בהקשר של משיכות הדיווידנדים מהם על ידי הרשויות המקומיות. לצורך המחשה, בהנחות הבסיסיות של תקופת הפחתה של 25 שנה ושיעור היוון של 3% הרווח המצטבר בתום 10 שנים ממועד התשלום, לפי מודל הריבית הרעיונית, הוא כ–45% מהרווח שנרשם בשיטה הקיימת במודל הקיים (ראו תרשים).

ראשון לציון שואבת

על אף שבמצב דברים נורמטיבי של קביעת תעריפים, לא ראוי כי תאגיד מים יחלק דיווידנדים, דבר שגם מקבל ביטוי בשחיקת התעריפים בשנים האחרונות, רשויות לא מעטות נוהגות למשוך דיווידנדים, בכפוף למגבלה הרגולטורית של עד 75% מהרווח החשבונאי.

דוגמה לכך יכולה להיות למשל עיריית ראשון לציון, שמשכה ב–2012–2016 מתאגיד המים שלה, שנחשב רווחי יחסית, 173 מיליון שקל — מלוא הרווח שהצטבר באותן השנים. הנקודה המרכזית היא שאם יירשמו הוצאות מימון רעיוניות הרי שהדבר יקטין בהכרח את הסכום לחלוקה. ההשפעה המצטברת היא שלילית בכל מקרה, מאחר שמדובר בדחיית רווח. אבל ברשויות מקומיות שנמצאות בצמיחה הפערים אף הופכים להיות גדולים יותר.

לא ניתן להשוות רווחיות של קבלנים יזמים

הפרדוקס הוא שהשפעה הענפית הגורפת ביותר של הפרדת רכיב המימון המשמעותי בחברות הציבוריות שכן מיישמות את ה–IFRS נוגעת לקבלנים יזמיים, אך כתוצאה ממדיניות היוון עלויות אשראי שונות בתכלית, נוצרה חוסר יכולת להשוות כיום בין שיעורי רווחיות גולמיים של הקבלנים היזמיים. הבעיה קיימת במיוחד בעסקאות קומבינציה, פרויקטי תמ”א ופינוי בינוי, שבהם רואים את הקרקע כמקדמה ששולמה על ידי הדיירים העתידיים, ונראה שראוי לפתור אותה לעת עתה לפחות באמצעות גילוי מתאים.

בכל מקרה, לדרישה החדשה לרישום ריבית רעיונית על רקע הקביעה החשבונאית של עיתוי ההכרה בהכנסה בהתאם למהות העסקית, יש ערך רב בהבנת עסקות ובניתוח הפעילות. מעבר להבחנה החיונית בין הרווח התפעולי להוצאות המימון, התוצאה היא מדידה נכונה יותר של הרווח הנקי.