קיימים שלושה מודלי מדידה בתקן החדש: מודל המדידה הכללי (“GMM”) המהווה את מודל ‘ברירת המחדל’ הרלוונטי בעיקר לחוזים ארוכי טווח שאינם משתתפים ברווח; גישת העמלה המשתנה (“VFA”) הרלוונטי לחוזי ביטוח בעלי מאפייני השתתפות ישירה; וכן, גישת הקצאת הפרמיה (“PAA”) המהווה גישה פשוטה יותר הרלוונטית לחוזים קצרי טווח והיא דומה במהותה (עם מספר התאמות) לאופן חישוב עתודת הפרמיה שטרם הורווחה (UPR) הנהוגה כיום.
יתרת חוזי הביטוח על פי מודל המדידה הכללי בתקן החדש, בתמצית, בנויה בעיקרה משני רכיבים מרכזיים:
- רכיב כלכלי המכונה ‘תזרימי מזומנים לקיום חוזה” (“FCF”)– המורכב מהערך הנוכחי של אומדן תזרימי המזומנים העתידיים (המקביל לאומדן המיטבי (“BE”) של Solvency II) ומרכיב התאמת סיכון עבור סיכון לא פיננסי (“RA”) המשקף את אי הוודאות של תזרימי המזומנים (מעין מרווח זהירות נוסף מעבר ל-BE);
- רכיב חשבונאי המכונה ‘מרווח שירות חוזי’ (“CSM”) המשקף את הרווח שטרם הוכר בגין חוזי הביטוח ומשמש ככרית לספיגת שינויים באומדנים של הרווח והעלויות של חוזי הביטוח לאורך תקופת הכיסוי עד לאיפוסו, מעבר אליו יוכר הפסד מיידי. רכיב רווח זה נדחה ונפרס לאורך תקופת הכיסוי של חוזי הביטוח להכנסות משירותי ביטוח.
השינויים העיקריים שמציג IFRS 17:
- מדידת חוזי הביטוח תוך שימוש באומדנים והנחות שוטפים המשקפים את עיתוי תזרימי המזומנים לרבות אי הוודאות הנוגעת לחוזי הביטוח (לעומת עלות היסטורית הנהוגה כיום);
- זיהוי והצגה נפרדים של רכיב התאמת הסיכון עבור סיכון לא פיננסי (RA) – אומנם גם כיום התחייבויות הביטוח כוללות לעיתים מרווח זהירות הדומה במהותו לרכיב ה-RA, אך לא תמיד ניתן לזהות בנפרד את סכומו, האופן בו חושב ושינויים בו, דבר המקשה בין היתר על ההשוואתיות בין החברות. IFRS 17 קובע רק עקרונות כלליים לחישוב התאמת הסיכון ומשכך ייתכן כי תהיה שונות ברכיב זה בין חברות שונות כתלות בטכניקת האמידה שנבחרה והנתונים שנכללו בו. התקן דורש להציגו בנפרד, וכן לתת גילויים איכותיים לאופן חישובו דבר שצפוי לסייע למשתמשים בדוחות הכספיים לבצע השוואה בין החברות;
- שינוי אופן הצגת הרווח או הפסד מחוזי הביטוח, ומתן ‘תיוג’ לכל סוג של הכנסה או הוצאה בנפרד – כגון, צבירת ריבית, תביעות והוצאות משירותי ביטוח (בחלוקה בין שירות עבר לשירות שוטף), הפסד בגין חוזה מכביד וכו’ – מטרת דרישה זו נועדה לתקן את אופן ההצגה כיום בו חלק נרחב מהוצאות והכנסות מסוימות מחוזי הביטוח מופיעות בשורה אחת של “תשלומים ושינוי בהתחייבויות בגין חוזי ביטוח וחוזי השקעה” המקשה על הבנת התוצאות וניתוחן;
- הכרה ברווחים במועד בו החברה מספקת את שירותי הביטוח בהתאם ליחידות הכיסוי (ולא במועד קבלת הפרמיות) – דרישה זו עקבית עם אופן ההכרה בהכנסה בסקטורים אחרים לפי IFRS 15;
- ניטרול רכיבי השקעה (המוגדרים כסכומים שהחברה תחזיר לבעל הפוליסה בכל הנסיבות, ללא קשר אם התרחש אירוע מבוטח – כגון, רכיב חיסכון בביטוח מנהלים) שאינם מופרדים מחוזי הביטוח מהכנסות ומהוצאות שירותי ביטוח. דרישה זו נועדה למנוע ניפוח של הכנסות והוצאות משירותי ביטוח בגין סכומים שאינם מהווים הכנסה של החברה בגין שירותים אותם היא מספקת.;
- הבחנה בין שני המקורות העיקריים של הרווחיות מחוזי הביטוח בנפרד – תוצאות הפעילות החיתומית (קרי, תוצאות שירותי ביטוח) ותוצאות הפעילות הפיננסית. תוצאות הפעילות החיתומית מספקות מידע על הרווח ממתן שירות של כיסוי ביטוחי, כמו גם דמי ניהול בפוליסות ביטוח. תוצאות הפעילות הפיננסית מספקות מידע על הרווחים או ההפסדים הנובעים משינויים במחירי ההשקעות ומהשפעות פיננסיות אחרות הכלולות בחוזי הביטוח, וכן מההשקעות הפיננסיות המוחזקות כנגדן;
- מדידת חוזי ביטוח משנה מוחזקים באופן נפרד ובלתי תלוי לחוזי הביטוח המונפקים;
דרישות גילוי נרחבות ומפורטות יותר, בין היתר, לאור הסתמכות נרחבת יותר על הנחות וחישובים אקטואריים במטרה להגדיל את השקיפות ולאפשר ביצוע ניתוחים והשוואות. להלן דוגמה פשטנית לאופן ההצגה של דוח רווח או הפסד לפי IFRS 4 בהשוואה ל-IFRS 17:
הוראות המעבר
להוראות המעבר ליישום התקן החדש צפויה להיות השפעה משמעותית על הדוחות הכספיים של חברות הביטוח. כתוצאה מכך שחוזי ביטוח רבים הונפקו או נרכשו לפני שנים רבות והם בעלי משך חיים ארוך, ליישום התקן למפרע עבור חוזי ביטוח אלו עשוי להיות לא מעשי ללא שימוש בחוכמה שבדיעבד או בנתונים שלא נאספו. כמענה לכך, התקן מספק שלוש גישות מעבר אפשריות – גישת היישום למפרע מלא (FRA: full retrospective approach) המהווה את גישת ‘ברירת המחדל’ של התקן ואת גישת היישום למפרע המתואם (MRA: modified retrospective approach) או גישת השווי ההוגן (FVA: fair value approach). חברת ביטוח רשאית ליישם את הגישות החלופיות אם היישום למפרע המלא אינו ‘מעשי’.
על אף שנושא הוראות המעבר מהווה לכאורה אירוע בעל אופי חד פעמי, הלכה למעשה, כל אחת מגישות המעבר מביאה במקרים רבים לסכומים שונים של יתרת CSM במועד המעבר. לכן, בחירת השיטה עשויה להשפיע באופן מהותי על גובה ההון באותו מועד. הבדלים אלו צפויים להיות משמעותיים בעיקר בהתייחס לחוזי ביטוח ארוכי טווח הקיימים במועד המעבר בענפי ביטוח החיים והבריאות, כגון ביטוחי מנהלים, ביטוח סיעודי וביטוחי הוצאות רפואיות.
לגישות המעבר שייושמו ולאופן יישומן עשויות להיות השפעה על גובה רכיב ה- CSM שיקבע במועד המעבר. השפעה זו תבוא לידי ביטוי לא רק בהון של חברות הביטוח במועד המעבר, אלא גם ברווחיות וברמת יציבות הרווח שעשויות להימשך על פני שנים.
ראוי להזכיר בהקשר זה, כי במקביל ליישום IFRS 17 חברות הביטוח יחלו ליישם גם את IFRS 9 אשר צפוי להשפיע על ההון והן על התנודתיות ברווח של חברות הביטוח, לאור מדידה של יותר מכשירים פיננסיים בשווי הוגן דרך רווח או הפסד (“FVTPL”). יחד עם זאת, יישום IFRS 9 במקביל ליישום IFRS 17 צפוי ליצור הלימה טובה יותר בין צד הנכסים לצד ההתחייבויות, ובאופן דומה גם בין תוצאות הפעילות החיתומית והפעילות הפיננסית הנובעת מחוזי הביטוח לבין תוצאות פעילות ההשקעה.
בגרפים להלן ניתן לראות את ההשפעה הצפויה של יישום IFRS 17 ו- IFRS 9 על ההון במועד המעבר ועל הרווחים נטו בשנת המעבר (2022), בהתאמה, של חברות ביטוח בעולם (תוך הבחנה בין חברות ביטוח חיים ובריאות לבין חברות אלמנטר) (לקוח מתוך סקר שפרסמה פירמת ראיית החשבון הבינלאומית KPMG בחודש ספטמבר 2023):
בישראל, בהתאם לפרסום ‘סיכום ממצאים – מבדק כמותי לבחינת השלכות תקן דיווח כספי בינלאומי מספר 17 על חברות הביטוח: הוראות מעבר’ של הרשות מיוני 2023 (“סיכום ממצאים – מבדק כמותי”), כל חברות הביטוח צפויות ליישם את גישת השווי ההוגן עבור כל תיקי הביטוח בענפי החיים והבריאות, אך החברות ציינו במקביל כי גישות המעבר שייושמו בפועל במועד המעבר טרם נקבעו סופית. כך לדוגמה, גישת ה-MRA עשויה להיות מיושמת על ידי חברות מסוימות למספר שנות חיתום.
ביישום גישת השווי ההוגן, CSM או רכיב ההפסד (LC) במועד המעבר מחושבים כהפרש בין השווי ההוגן של קבוצה של חוזי ביטוח (בהתאם להוראות תקן דיווח כספי בינלאומי IFRS) 13)) לבין תזרימי המזומנים לקיום חוזה (FCF). גישה זו מתבססת על גישה פרוספקטיבית ממועד המעבר ואילך (בהתעלם מההיסטוריה של חוזי הביטוח).
בישראל, לא קיימים בפרקטיקה די מחירים זמינים בעסקאות להעברות תיקי ביטוח שניתן להתבסס עליהם בקביעת השווי ההוגן, ולכן חברות הביטוח נדרשות להפעיל שיקול דעת משמעותי בקביעת השיטה וההנחות לצורך אמידת השווי ההוגן בראיית משתתף שוק.
בהתאם לסיכום הממצאים – מבדק כמותי של הרשות כאמור, הגישות אותן חברות הביטוח בישראל מתכוונות ליישם הן גישת ה- Appraisal Value[1] (“AV”) וגישת ה- Adjusted Fulfilment Cash Flow[2] (“AFCF”). נראה כי גישת ה-AV שכיחה בעיקר בקנדה, לעומת זאת, נראה כי גישת ה-AFCF שכיחה יותר באירופה ובמדינות נוספות – עם זאת, עשויה להיות שונות מהותית לאופן בו גישה זו מיושמת ולהנחות הנכללות בה. על פניו, ייתכן גם שימוש בגישות נוספות לאמידת השווי ההוגן של התחייבויות הביטוח – כגון, שימוש במכפילי הון כלכלי, גישות עלות אלטרנטיבית או גישות המבוססות על המחרת מוצרים.
בשונה מגישת השווי ההוגן, המבוססת על מחיר יציאה של משתתף שוק תוך ראיה פרוספקטיבית ממועד המעבר ואילך, גישת ה-MRA מבוססת על תזרימי המזומנים לקיום חוזה שמטרתה להשיג את התוצאה הקרובה ביותר האפשרית ליישום למפרע מלא תוך שימוש מקסימלי במידע סביר וניתן לביסוס, שניתן להשגה ללא עלות או מאמץ מופרזים. גישת ה-MRA (בדומה לגישת השווי ההוגן) מאפשרת יישום של רשימת הקלות שהוגדרו בתקן בגין נושאים שהתקן זיהה כנושאים שסביר שלא יהיה ‘מעשי’ ליישם לגביהם את היישום למפרע המלא.
[1] בשיטה זו השווי ההוגן מחושב בהתבסס על התזרים ההוני לאורך חיי תיק הביטוח שייתן את התשואה על ההון של משתתף שוק. עונה על השאלה מהו סכום הנכסים שנדרש להעביר למשתתף שוק יחד עם תיק הביטוח כדי להשיא את התשואה נדרשת על ידי משתתף שוק.
[2] בשיטה זו השווי ההוגן מחושב כסכום תזרימי המזומנים לקיום חוזה המותאמים למשתתף שוק (FCF Adjusted) בתוספת מרווח סיכון/רווח שידרוש משתתף שוק.