סוף־סוף הגיע הפתרון לבעיית דו”חות הסולו

תיקון ל-IFRS יאפשר ליישם בדו”חות הסולו את שיטת השווי המאזני לגבי השקעה בחברות מוחזקות

באוגוסט האחרון פירסם המוסד הבינלאומי לתקינה בחשבונאות תיקון המאפשר ליישם בדו”חות הכספיים הנפרדים (סולו) הערוכים לפי כללי ה–IFRS את שיטת השווי המאזני לגבי חברות מוחזקות, כולל חברות בנות. התיקון הנוכחי הגיע בעקבות פנייה של מדינות שבהן הוראות החוק והרגולציה מחייבות לערוך דו”חות סולו תוך שימוש בשיטת השווי המאזני.

מדובר בשינוי חשוב המשפר משמעותית את רלוונטיות דו”חות הסולו הערוכים לפי ה–IFRS, תוך עמידה באילוצי עלות־תועלת. אימוץ שיטת השווי המאזני כבסיס מדידה בדו”חות הסולו הוא פשרה סבירה של עלות־תועלת, על רקע האפשרות שניתנה עד כה ב–IFRS לבחור בין שתי חלופות של מדידת ההשקעות בחברות מוחזקת: שווי הוגן, הנחשב הרלוונטי ביותר אבל יקר ליישום, או עלות – חלופה קלה ליישום אבל כמעט בלתי רלוונטית. בסיס מדידה של שווי מאזני, המבוסס על עלות ההשקעה בתוספת החלק ברווחים של החברה המוחזקת מאז רכישתה ומוכר למשתמשים, נמצא באמצע הסקלה הזאת ואינו כרוך בעלויות גבוהות.

לדו”חות הסולו חשיבות רבה, במיוחד עבור נותני אשראי. דו”חות אלה מציגים את הנכסים והתחייבויות של החברה האם בלבד, לצד הדו”חות המאוחדים של החברה האם והחברות הבנות שלה המוצגים כמקשה אחת. כך, איחוד סעיף המזומנים של החברה הבת עם סעיף מזומני החברה האם, יכול להטעות את נושי החברה האם, כשקיימות מגבלות בחברה הבת על הסכום והעיתוי של חלוקת המזומנים כדיווידנד.

אפריקה מפתיעה

דוגמה בולטת לבעייתיות הזאת היתה ה”הפתעה” שליוותה את היקלעותה למשבר של אפריקה ישראל השקעות ב–2008, בשל חוסר יכולת למחזר חוב, על רקע ירידת ערך נכסים ומשבר בשוק האשראי. ערב ההסדר, יתרת נכסים פיננסיים שוטפים במאזן המאוחד לתום 2008 היתה כ–3.3 מיליארד שקל, מה שהעיד לכאורה כי יש בידי אפריקה מספיק מזומן כדי לפרוע את תשלומי האג”ח ב–2009.

זאת, כמובן, היתה שגיאה, שהרי סך הנכסים הנזילים בסולו היה 305 מיליון שקל בלבד, והיתרה נבעה מחברות בנות בלא יכולת משיכת דיווידנדים מספיקים לכיסוי החוב השוטף בחברה האם. את הנורות האדומות שהיבהבו מעל קשיי הנזילות הצפויים של אפריקה היה ניתן לראות רק דרך דו”חות הסולו – כבר בתום 2007, בשיא אופוריית הנדל”ן, אז היה בהם גירעון בהון החוזר של יותר מ–0.8 מיליארד שקל, אף שההון חוזר במאוחד היה אז כ–3.2 מיליארד שקל.

מעבר לכך, בחברות החזקה שבהן תמחור המניה מבוסס על שווי של כל החזקה בנפרד, דו”חות הסולו חשובים לניתוח לא רק בעבור בעלי החוב – כי אם גם לבעלי המניות. קשה להתעלם מכך שבחברות החזקה התפישה החשבונאית של הדו”חות המאוחדים לוקה בחסר. נראה שהעיקרון שעומד בבסיס הדו”חות המאוחדים – העדפת המהות הכלכלית (תפישת הקבוצה) על פני הצורה המשפטית (אופן התאגוד) – היתה צריכה להוביל את החשבונאות לדרוש איחוד בעיקר של חברות מטה (“צינור”) בבעלות מלאה או דומה לכך (מה שמכונה “סולו מורחב”), ובכל מקרה לא לאחד חברות בנות ציבוריות. תפישה חשבונאית מוטעית זו היא שמובילה לכך שהדו”חות המאוחדים הם הדו”חות הראשיים, ודו”חות הסולו הם בגדר משלימים בלבד.

עד 2008, שנת המעבר של החברות הציבוריות בישראל ל–IFRS, קיבלו מספרי הסולו “מעמד” מכובד לצד המספרים במאוחד, והיוו חלק אינטגרלי מהדו”חות השנתיים, כולל ביאורים מלאים וביקורת של רואי החשבון. מאז 2008 מעמד דו”חות הסולו של החברות הציבוריות בישראל התערער והם עברו טלטלות רבות. חשוב להבין כי ה–IFRS לא מחייב הצגה של דו”חות סולו, אבל קובע את הכללים להכנתם, אם החברה בוחרת או מחויבת להציגם. קביעה זאת, שנובעת ככל הנראה מהמגבלה החלה על ה–IFRS כתקינה בינלאומית להתאים לצורכי מדינות שונות שבהן הסוגיה מוסדרת רגולטורית, משאירה “חזית” משמעותית של דיווח לחסדי הרגולציה.

כפועל יוצא, בעקבות המעבר ל–IFRS, דרשה ב–2008 רשות ני”ע את הכללת דו”חות הסולו בביאור. הבעיה היא שמטבע הדברים החברות הציבוריות בישראל בחרו, מטעמי פשטות, במדיניות של עלות למדידת ההשקעות בחברות מוחזקות – מה שגרם לכך שדו”חות הסולו איבדו במידה רבה את ערכם.

בעקבות כך, החל בדו”חות ל–2009 שונו התקנות כך שהחברות הציבוריות מציגות את דו”חות הסולו כדו”ח מיוחד, הערוך לפי תקנה 9ג’ לתקנות ני”ע בדו”חות השנתיים והרבעוניים (מכונים 9ג) – תוך ביצוע ביקורת וסקירה של רואה החשבון בהתאמה. בדו”ח המיוחד מוצגים פרטי הנתונים הכספיים מתוך הדו”חות המאוחדים המיוחסים לתאגיד עצמו כחברה אם, כשסעיף ההשקעה בחברות מוחזקות נגזר כמספר מאזן (Plug number), תוך הצבת ההון המאוחד ששייך לבעלי המניות של החברה האם – כלומר, למעט זכויות המיעוט, כהון במאזן הסולו.

בסיס המדידה של 9ג’, שמנסה לדמות את שיטת השווי המאזני, הגיע על רקע ואקום המדידה, שנוצר כאמור ב–IFRS לפני התיקון האחרון. הבעיה היא שמדובר במודל בעייתי מאוד מבחינה חשבונאית תיאורטית שמערבב בין תפישות הסולו והמאוחד, מאחר שהוא שואב את הנתונים של ההון והרווח מהדו”חות המאוחדים. כך, רווח מימוש רעיוני, בעקבות עלייה לשליטה או איבוד שליטה, ששייך לתפישת הדו”חות המאוחדים (שינוי סטטוס השליטה), נרשם גם בדו”חות סולו, לאור התבססות על נתוני המאוחד. דוגמה נוספת היא שינוי בשיעור החזקה בחברה בת, שמטופל במאוחדים במישור ההוני, לאור תפישתם – בעוד בסולו השינוי היה אמור להירשם במישור של רכישת נכס או מכירה, לרבות לגבי אופן הסיווג בדו”ח תזרים מזומנים.

המודל של 9ג’ לקוי גם במישור היחסים בין החברה האם לבת. כך, מאזן הסולו של אי.די.בי פיתוח בתום הרבעון הראשון של 2013 לא הביא בחשבון ערבות פיננסית של 20 מיליון דולר שהעניקה פיתוח לטובת הלוואות שנטלה החברה הבת כלל תיירות, שהרי לא קיימת התחייבות כזאת בדו”חות המאוחדים. כפועל יוצא, המאזן סולו של פיתוח לא הציג לכאורה באופן נאות את ההתחייבויות ברמת הישות המשפטית – אף שהמימוש שלה היה בגדר צפוי והיא הובאה בחשבון באופן כזה לצורך המתווים שנבנו להסדר החוב.

אותה גברת
 בשינוי אדרת

בעיות תיאורטיות אלה הובילו את רשות ני”ע למסע חיפושים אחר פתרונות חלופיים, כדי לבטל את דו”חות הסולו על פי 9ג’. כבר ביוני 2011 פירסמה הרשות הצעת מתווה חקיקה, שכללה המלצה לביטול התקנות האמורות והחלפתן בדרישה להכללת דו”ח סולו, ערוך לפי כללי IAS 27, אחת לשנה, בביאורים לדו”חות.

בספטמבר 2013 פירסמה רשות ני”ע הצעה אחרת למתווה חקיקה, שכללה ביטול הדרישה לפרסום דו”ח סולו מלא, ובמקומה הרחבה של הגילויים בדו”ח התקופתי.

ההתפתחות האחרונה בעניין חלה במארס 2014, אז פירסמה הרשות הצעת חקיקה, לאור התגובות שהתקבלו בנוגע להצעה לביטול דו”חות הסולו, שבמסגרתה מתכונת חדשה לדיווח כספי נפרד, שלא תכלול ביאורים ולא תלווה בחוות דעת או סקירה של רואה החשבון המבקר. לפי ההצעה, דו”חות הסולו יכללו רק מאזן ודו”ח רווח והפסד. בהתאם, חברות כלולות ועסקות משותפות ימשיכו להימדד לפי שיטת שווי מאזני – בעוד חברות בנות יוצגו בהתאם לסכום נטו של הנכסים וההתחייבויות, המיוחסים לתאגיד שאוחד בדו”חות המאוחדים והמיוחסים לבעלים של החברה האם בתוספת או ניכוי של הפרשים בגין עסקות בין־חברתיות.

ההצעה החדשה לא פותרת את העיוותים הקשים של 9ג’, והיא אותה גברת בשינוי אדרת, שהרי גם היא מבוססת על כך שסכום ההון העצמי בדו”ח סולו יהיה זהה להון המיוחס לחלק של בעלי החברה האם בדו”חות המאוחדים. לצורך המחשה, חברה בת שנמצאת בגירעון בהון ואין לחברה האם מחויבות לתמוך בה, תופיע כהתחייבות – בעוד בדו”ח סולו לפי שיטת השווי המאזני היתה נרשמת בערך 0. המשמעות המעשית היא לא רק המשך הבעייתיות התיאורטית של 9ג’, כי אם גם פגיעה משמעותית במעמד דו”חות הסולו: מעבר לכך שהיעדר דו”ח רווח והפסד סולו עלול לפגום ביכולת לנתח את כושר שירות החוב של החברה האם – הרי שאחת החוזקות של החשבונאות היא בכך שזאת מערכת דו”חות סגורה.

בעקבות התיקון החשוב של ה–IFRS, שניתן לאימוץ מוקדם ומיידי, ראוי לדרוש מהחברות הציבוריות לערוך כבר בדו”חות השנתיים הקרובים, במקום דו”חות הסולו הקיימים לפי 9ג’, דו”חות סולו מבוקרים לפי IFRS, הכוללים ביאורים, על בסיס חלופת השווי מאזני בלבד.

אין צורך להיבהל מהמעמסה הדיווחית. בלי להיכנס לאבסורד הטמון בכך שאחרת רמת הדיווח של חברות ציבוריות המגייסות אג”ח תהיה נחותה משל חברות פרטיות, הממשיכות להנפיק דו”חות שנתיים סולו מלאים מבוקרים, ראוי לבחון גם את הזווית של שלטונות המס. שלטונות המס הכירו עד כה בדו”ח הסולו לפי 9ג’, ויהיה להם קשה להכיר כבסיס למיסוי בדו”חות שאינם סגורים ואינם מבוקרים. המשמעות היא שהמשך המתווה הנוכחי יוביל לדרישה של רשות המסים מהחברות הציבוריות לדו”ח מבוקר נוסף – כך שהנטל הדיווחי אף יגבר.

הפרדת סמכויות

דו”חות סולו מסודרים ומלאים הם חיוניים כדי לאפשר לדירקטורים ליישם את מבחן יכולת הפירעון לצורך קבלת החלטה על חלוקות דיווידנד. מעבר לכך, הם יכולים לסייע רבות גם למבחן הרווח, שבימים אלה שוקדים הרגולטורים לשנותו, כדי לנטרל את הרווחים הרעיוניים. בהקשר זה, נראה כי לא צריך להיות הבדל משמעותי בין רווחי אקוויטי, הנובעים מחברה כלולה, לבין רווחי האקוויטי שנובעים מחברה בת – שהרי גם רווחי אקוויטי בגין חברות בנות אינם בגדר רווחים “ממומשים” מאחר שאינם יכולים להיות מחולקים בהכרח, לאור מגבלות כאלה ואחרות על החלוקה בחברות הבנות. לא לחינם, דו”ח הסולו החדש לפי ה–IFRS מתייחס לכלל החברות המוחזקות באותו האופן, בלא קשר לקיומה של שליטה.

אימוץ ה–IFRS בדו”חות הסולו חשוב כדי לייצר מערכת מוסדרת וקוהרנטית של דו”חות כספיים. ולא פחות חשוב – גם כדי ליצור הפרדה חיונית בין הרגולטור, שאחראי על אכיפת כללי החשבונאות, לבין הגוף המקצועי שקובע אותם.